הנקראות ביותר

"הדייטינג השאיר בחוץ את מעמד הפועלים. כשאתה עובד 12 שעות אין לך כוח להרגיש"

לדעת הסוציולוגית ד"ר אווה אילוז התשובה לשאלה מה זאת אהבה, קשורה מאוד לתרבות הצריכה. בספרה "האוטופיה הרומנטית - בין אהבה לצרכנות," מנתחת אילוז את ההיסטוריה של הרומנטיקה דרך משקפיים כלכליים, מימי השידוך והצעת הנישואין לאב

- הקשר בין כלכלה לרומנטיקה הוא עתיק?

"ככל שהתפתחה הכלכלה הקפיטליסטית אפשר היה לפתח תחום של חיים אינטימיים. בחברות פרה-קפיטליסטיות נישואים היו האופרציה הכלכלית הכי חשובה בחיים של בני אדם. הנישואים היו מאוד חיוניים להישרדות הכלכלית של משפחות וגם לניידות חברתית. בתקופה שבה יותר מ-90 אחוז מהאנשים היו עובדי אדמה היה חשוב להתחתן עם מישהו בעל גוף בריא ובעל ירושה נאה. זה לא אומר שכולם התחתנו. היו גם הרבה רווקים. היו בהחלט תקופות בימי הביניים שהיה לגיטימי להיות רווקים.

אז בכלכלה כזאת, כלכלה של הישרדות, שבה עובדים כדי לשרוד ולא כדי לייצר עודף שאפשר להשקיע אותו, נישואים היו השקעה. במאות ה-16 וה-17 חיזור היה יכול להיראות כך: האבא של הכלה בא ומסתכל על הבית של משפחת החתן, ממש עושה אינספקציה של הבית. באיזה מצב הכלים, באיזה מצב האורוות. במילים אחרות, עושה עבודת שמאות. ואם מצב החווה לא מוצא חן בעיניו הוא יכול לסגת מהעסקה ואף אחד גם לא נפגע. הרגשות האישיים של הזוג לא היו נפגעים. במאה ה-19 מתחיל שוק עבודה הרבה יותר פתוח. אנשים באים ומוכרים את כוח העבודה שלהם בשוק, ואז מתחילה לצמוח תרבות רומנטית אמיתית. ככל שהגברים היו פחות ופחות תלויים בירושה של האבות שלהם, לא היה האיום של סילוק מהצוואה משום שהבן התחתן שלא כמו שהאב רצה. זה מסביר למה הקפיטליזם מאפשר התפתחות של תרבות רומנטית, ואני מתעניינת בפרקטיקות הרומנטיות עצמן".

- ומהן הפרקטיקות הרומנטיות הללו?

"בסקירה שעשיתי כעת הגעתי עד התקופה של הקפיטליזם התעשייתי, ועכשיו אתייחס לעידן הזה, שהוא העידן של הקפיטליזם הצרכני. אני אתן לך דוגמה לפרקטיקה רומנטית חשובה שהופיעה לראשונה בעידן של הקפיטליזם הצרכני, הפרקטיקה של הדייטינג (Dating). בתקופה הוויקטוריאנית בארצות הברית (שלהי המאה ה-19) אחת הצורות שגבר ממעמד הביניים היה מחזר הייתה הקאלינג (Calling). המחזר במאה ה-19 היה משאיר כרטיס ביקור אצל הורי הנערה. ההורים היו מבררים עליו, ואם היו מוצאים שהוא בא ממשפחה מספקת ושהוא בעצמו בעל שם טוב, היו מזמינים אותו לתה.

הוא היה מגיע לתה, ההורים היו משוחחים עימו והנערה הייתה מנגנת בפסנתר. והנה, אתה רואה שבתחילת המאה העשרים יש מילה חדשה שלא השתמשו בה בכלל במאה ה-19, וזו המילה דייטינג. למען האמת, המילה הזו כבר הייתה בשימוש של מעמד הפועלים. מעמד הפועלים היה חי בדירות קטנות, ועל מנת להיפגש היה על זוג אוהבים צעיר לצאת החוצה, למשל לפארק שעשועים או ליריד. באותה תקופה הספירה הציבורית לא נחשבה מקום לגיטימי לחיזור של בני המעמד הבינוני. אבל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים אתה רואה שינוי די מרשים. הדייטינג נעשה צורת מפגש לגיטימית גם לבני המעמד הבינוני".

- מה היו המאפיינים של החיזור הרומנטי במסגרת הקאלינג? הטקסים, טווח הזמן, המחויבות.

"החיזור במסגרת הקאלינג נע בין שנה לשלוש שנים, שזו תקופת חיזור מאוד ארוכה לעומת היום. מנקודת המבט של האישה החיזור נתפס כדרך שלה לבחון את הגבר, לבחון את העוצמה של המחויבות שלו. לכן הם היו יכולים להיפרד לתקופה ארוכה ולהתכתב זה עם זה. ז'אנר המכתבים קשור מאוד לרומנטיקה של המאה ה-19. זה חיזור שבו סבל הוא חלק אינהרנטי של החיזור.

במהלך החיזור לאישה הוויקטוריאנית היה הרבה כוח. הגבר היה צריך להוכיח את עצמו לאישה. דרך הסבל שהם עברו, שהיה כרוך בפרידה ובאי הבנות, הם הכירו זה את זה ואת עצמם".

גוד טיים

- ובדייטינג?

"למילה דייטינג יש שתי משמעויות. גם שיש למפגש אופי רומנטי וגם שזה בחוץ והזוג צורך מוצר של פנאי. המפגש בדייטינג לא מתרחש בספירה הפרטית, אלא בספירה הציבורית. יוצאים לדייט, כלומר יוצאים למסעדה, לאולם ריקודים או לסרט. כל פעילות רומנטית נעשית קשורה בהכרח לפעילות צרכנית. היזמים למיניהם של הקפיטליזם הצרכני של סוף המאה ה-19 ותחילת

המאה העשרים, אנשי פרסום וקולנוע שאחראים על תרבות הפנאי, בנו דימוי של אהבה רומנטית שמשולב בצרכנות בזמן הפנאי. נוהגים לשאול על מערכות יחסים רומנטיות:

?Is it exiting כמו על סרט או כל מוצר בידורי.

"בדייטינג הקשר הרומנטי כבר איננו שלב בדרך לנישואים. מטרתו של הקשר הרומנטי הוא בראש ובראשונה להעניק הנאה לבני הזוג, וכך המפגש הרומנטי מתנתק מהשיח המוסרי שהיה דומיננטי בעבר. המפגש בדייטינג נעשה יותר ויותר בשביל עצמו. הוא יותר קשור לגוד טיים. זה קשור יותר להגשמה עצמית. בדייטינג יש הפרטה מוחלטת של המשפחה. הקשר הזוגי בתחילתו אמור לשרת אך ורק את ההנאה ואינטרסים נוספים של האינדיבידואלים.

"הקישור התרבותי בין פאן, בין הנאה, ובין רומנטיקה הוא הרבה יותר חזק. הסבל נמחק מהשפה הרומנטית. כבר אין לגיטימציה של ממש לסבל. כאן האושר הוא תוצאה כפולה גם של הרגשות של הזוג וגם של הצרכנות הנהנתנית שלהם".

- בספר את מדברת על סצנות רומנטיות על חוף הים בברושורים של אתרי נופש, על טבעת יהלום לאירוסין. את מצטטת גם פרסומת של מגדלי פרחים. אפשר לומר שכל פעולה רומנטית היא פעולה צרכנית?

"התרבות הצרכנית מצדיקה את עצמה. אתה צריך הצדקה תרבותית כדי לגרום לאנשים לעשות מה שכולנו עושים - זאת אומרת להעביר את הכסף שלהם לקניות, וחלק גדול מהקניות האלה אנחנו לא צריכים. איך אתה מצדיק את זה ברמה התרבותית? אתה אומר שכך אתה מגשים את עצמך. כך אתה מוצא את עצמך, מגלה את עצמך, חושף את האני האמיתי שלך. ההמצאה של האני האמיתי שלך היא המצאה שהתרבות הצרכנית נתנה לה תהודה מאוד גדולה.

"מול המסחור של הרומנטיקה בדייטינג נוצרה גם רומנטיזציה של סחורות: סבון, יהלומים, בושם, דגני בוקר, אבקת כביסה. הסחורות נעשות אובייקטים של תשוקה. בספר שלי אני מנסה להבין מה המשמעות של הקרבה שהתרבות יצרה בין סחורות לאהבה ולאושר. יש לך דימוי מוכן בראש לכל אחד מהדברים. היהלומנים המציאו את המנהג של טבעת יהלום לאירוסין".

דת האהבה

ספרה של ד"ר אווה אילוז, המלמדת בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "האוטופיה הרומנטית - בין אהבה לצרכנות", רואה אור כעת בתרגומו העברי (הוצאת אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, תרגום: תמר עמית) אחרי הצלחה בגרסת המקור באנגלית. ה"ניו סטייטמן" הבריטי הגדיר את הספר של אילוז "מעשה אמן", וכתב העת הסוציולוגי "Social Forces" בחר לתארו כך: "מעט טקסטים סוציולוגיים מערבים את הקורא במסע כה מענג. ספר יוצא דופן שחוצה מחוזות ניתוח שונים והמחקר שבלבו נוגע בנישואים, במשפחה, בריבוד חברתי ובסוציולוגיה של התרבות והרגשות".

אילוז: "אחת האוטופיות המרכזיות של המאה העשרים בארצות הברית היא האוטופיה הרומנטית. בספר שלי אני מתארת, בעזרת עיתוני נשים, פרסומות, סרטים וראיונות, את האוטופיה הזו. זה החיבור בין האוטופיה של השפע, שמציע הקפיטליזם, עם האוטופיה של התמזגות מלאה עם אדם אחר. אוטופיה שבבסיסה עומד גם הרעיון של גילוי עצמי. דרך הצרכנות ודרך הרומנטיקה אתה אמור לגלות את עצמך, ובייחוד את אמורה לגלות את עצמך".

- כלומר זה הקשר בין החברה הצרכנית לרגש?

"התרבות הצרכנית היא לא תרבות חומרנית. המאפיין אותה הוא שזו תרבות שמעניקה משמעות, ואפילו רוחניות, לסחורות. תרבות צרכנית היא לא רק שפע - זו מערכת אמונות שלמה. זה דומה לחוויה דתית. הרומנטיקה הקפיטליסטית היא מקום שבו הסחורות מסדרות את עולם הרגש. מה מייחד את הרגע הרומנטי? הוא חורג מהשגרה בארבעה ממדים - בזמן, במרחב, בחפצים וברגש. כשאדם אומר לי בראיון 'בשבילי הלילה הוא הזמן הכי רומנטי'. כשמישהו אומר שהחוץ מרגיש לו מיוחד יותר לעומת הבית. כשמישהו אומר שבגדים יפים גורמים לו להרגיש רומנטי. הרגש הרומנטי שונה מרגשות אחרים מפני שאת הרגש הרומנטי אתה מרגיש רק כלפי מישהו אחד. לעומת זאת, ידידות אתה יכול להרגיש כלפי הרבה אנשים. כך שיש באהבה הרומנטית אלמנט דתי. כמו ריטואלים דתיים, למשל כשאנשים דתיים מתלבשים יפה בערב שבת ומבדילים אותו משאר הימים. ברגע הרומנטי יש משום רגע דתי - האנרגיות הבסיסיות הרבה יותר חיוניות. זה רגע שונה, מיוחד, עם קדושה".

- ומה מקומם של החפצים או המוצרים בתוך הרגעים הרומנטיים?

"החפצים, או ליתר דיוק הסחורות, מאפשרים לנו לבנות גבולות שדרכם אנחנו חווים את הזמן, החלל והרגש כייחודיים. הייתי אומרת שהסחורות מאפשרות לנו ליצור מנהגים שונים שמבדילים בין קודש לחול. חפצים עוזרים לנו לחצות את הגבולות הסימבוליים של הזמן והרגש. אלה רגעים מאוד אסתטיים במובן שהם מאוד מאורגנים. הצרכנות עוזרת מאוד לרומנטיקה לבוא לידי ביטוי. מוצרי הצריכה מייצבים את הרגשות שלנו, שלפעמים יש להם נטייה להיות ערטילאיים. אלה אמצעים סימבוליים להעביר רגשות".

תיעוש הלא נורמליות

- נוצר מצב שכדי לשמור על האהבה צריך לצרוך דברים מסוימים. בספר את מצטטת פרסומות רבות. ביניהן פרסומת לדיאודורנט משנות השלושים שאומרת: "האם בעלה יהיה מאוהב בה בעוד חמש שנים?" אם היא תשתמש בדיאודורנט של החברה הזאת מובטח לה שהתשובה תהיה חיובית.

"מושג האהבה עבר מאהבה רומנטית 'גדולה מהחיים' לחיפוש עצמי דרך פרטנרים שונים. זה מקבל ביטוי ברומנטיזציה של הסחורות. הרבה מאוד פרסומאים מלמדים אותנו שדרך המוצרים נוכל להשיג אהבה ולטפח אותה, כמו בדוגמה הזאת של הדיאודורנט. במאה ה-19 מה שנקרא פרסומות אז היה רשימות של מוצרים. במאה העשרים המוצר לא משנה, אלא הערך העודף שלו משנה יותר. התמונות של האנשים משנות יותר מהסיגריה שהם מעשנים או מהגלידה שהם זוללים".

- מהי האהבה האידאלית היום?

"בראיונות שעשיתי סיפור האהבה שבלט כסיפור האידאלי הוא סיפור האהבה שלא מומשה, כלומר סיפור האהבה האידאלי הוא סיפור פר אקסלנס במובן זה שיש לו התחלה וגם סוף, וזה בניגוד לחיים משותפים עם בן זוג לאורך זמן, ששם הרגש לא משולב עם המבנה החד של סיפור. יש דמיון רב בין הסיפור של האהבה הלא ממומשת ובין שני מאפיינים מרכזיים של התרבות הצרכנית, דהיינו התרגשות והתחדשות.

"אני שומעת שני סוגי סיפורים. סיפור אחד מדבר על האהבה הגדולה הלא ממומשת. אני מוצאת בזה עניין. כדי שסיפור של מערכת יחסים יהפוך לאהבה הגדולה צריך להיות לו מבנה - התחלה, אמצע וסוף. מה שקורה לך עכשיו זה לא סיפור, אין לזה סוף. זה לא ארוז כסיפור. עוד סיפור שאני שומעת הרבה הוא הסיפור על מישהו שהיה נהדר על הנייר, אבל לא הייתה למרואיינים התשוקה אליו. זה מצביע על עוד ממד שאי אפשר להסדיר בצורה מכניסטית של ההון. גבר צריך לעשות ספיריטואליזציה של הסחורות שיש לו, של ההון שלו. הוא צריך להציע לפחות את ההבטחה שהחיים איתו לא יהיו 'נורמליים'. הוא צריך להציע אפשרות של התחדשות, התרגשות".

לשלוט בזמן

- וההצעה הזאת מתאימה לבני כל המעמדות?

"אהבה רומנטית היא משאב שלא מחולק במידה שווה. הסוציולוגיה דיברה עד היום על כסף, פנאי, בריאות, חינוך. אלה משאבים חומריים שמסמלים כבוד, מעמד ויוקרה. נהוג לחשוב שהמשאבים החומריים האלה לא מחולקים במידה שווה, ושלעניים יש לפחות אהבה, חום וחיים יותר אמיתיים. בספר אני מראה שההפך הוא הנכון. חום ואהבה תלויים ביכולת של בני הזוג להיות מעל האילוצים של חיי היום-יום. מעמד הביניים מוצא הרבה דרכים ליצור את הטקסים שדיברתי עליהם קודם, משום שהם שותפים מלאים בשוק הצרכנות, ואילו השכבות החלשות מתקשות הרבה יותר לצאת מהשגרה ולא לטבוע בטרדות הכספיות והנפשיות של חיי היום-יום. זה אולי נשמע קצת בנאלי, אבל צריך להראות איך קורה שמעמד חברתי משפיע על חוויה וסגנון רגשיים.

את זה אני מנסה לעשות בספר.

"יש משאבים שהם Moral Goods. אנחנו בונים הגדרות של אהבה - 'מאהב טוב', 'זוג מוצלח'. ההגדרות האלו מתאימות לחלק קטן של האוכלוסייה. הדייטינג השאיר בחוץ את מעמד הפועלים. כשאתה עובד 12 שעות אין לך כוח להרגיש. המעמד הבינוני נמצא באווירת שופינג כשהם בסצנת הדייטינג. לעומתו, הגבר הפועל, שיש לו פחות מה להפסיד, לא משתמש בקטגוריות מאוד רציונליות כדי לבחור מישהי. כשהם מתחתנים זה משתנה. מעמד הפועלים רואה בנישואים עול. זה סוף סיפור האהבה. יש הרבה יותר ריגושים בנישואים אצל מעמד הביניים. הם ממשיכים לספר לעצמם את הסיפור הרומנטי.

"הפסיכולוגיה והגיון הסחורות עיצבו את ההגדרה של האהבה - מדברים הרבה, חושפים רגשות ומייצרים הפתעות וריגושים. ההגדרות האלו לא מתאימות לכל אחד. הפרופיל של המאהב מהסוג הזה הוא של אדם ששולט בזמן שלו, אדם בעל כושר ביטוי והשכלה גבוהה, ובאמת האנשים שהמציאו את המודל הזה של יחסים רומנטיים היו והינם כאלה אנשים".

החוף הזה הוא לא כמו ב"מציצים"?

- אם אנחנו יודעים שזו פרסומת ושזו מניפולציה, אפשר להיות מחוסנים?

"אני לא חושבת. יש עוצמה רבה לכך שאתה רואה בכל מקום, אם זה בסרטים, אם זה בפרסומת, את הקישור שנעשה בין להיות מאושר ולפגוש בן זוג שימשיך לאהוב אותך ובין סחורות. האוטופיה הרומנטית היא פרויקט של גילוי עצמי. עבודה סיזיפית על היופי של האישה הולכת יד ביד עם צריכה בלתי נדלית של מוצרי יופי. הרעיון שאהבה צריכה לספק ריגושים כמו מוצר פנאי יצר את כל תעשיות היופי, את רעיון העבודה על הגוף והעבודה על הרגשות".

- איך חיים חיים רומנטיים עם הידיעה הזאת?

"יש שד שמעופף מעל הביקורת על מטריאליזם וחפצים, והשד הזה הוא האידאל של יחסים לא מתווכים. יחסים אותנטיים. זה חלום בלתי מושג, שהוא חלק מהביקורת על החומרנות. צריך להיות יותר זהיר בביקורת על החומרנות. כמו שהסברתי בתחילת השיחה, החפצים דווקא יכולים לעזור לנו להיות יותר רומנטיים. אנשים משתמשים בחפצים כדי ליצור ריטואלים של אהבה. חיי היום-יום נראים הרבה פחות מציאותיים מאשר החוויה של רגע שעבדו עליו וייצרו לנו אותו. בהליכה על חוף הים אנחנו הרבה יותר עצמנו מאשר כשאנחנו מנקים את הבית".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות