הנקראות ביותר

"הקולנוע הוא אימפריאליסטי. אתה מצלם והולך"

ערן ריקליס עולה למסכים עם סרט חדש, "פיתוי", על-פי רב-המכר של רם אורן. בשיחה עמו מסביר ריקליס את הקשיים שבהפיכת סרט ישראלי לאירוע, מגלה את מחויבותו החברתית לדרום העמוק, ומסביר כיצד הוא מתכוון לפרוץ לנישה של סרטי השני מיליון דולר

בסוף השבוע הקרוב יעלה למסכים סרטו החדש של ערן ריקליס "פיתוי", על-פי ספר המתח הראשון והנמכר ביותר של רם אורן. ג.ג, החברה המפיצה, תשווק אותו ב-20 ויותר עותקים. ICP, שהשקיעה בסרט למעלה מחצי מיליון דולר, תקרין אותו מן הסתם בהמשך למנויי הכבלים. לקראת בכורת סרטו הקודם "צומת וולקן", לפני כשלוש שנים, אמר לי ריקליס, "אני הולך לשבור את הווידאו", כלומר לא יחכו להקרנה בטלוויזיה אלא יבואו לראות אותו בקולנוע. הסרט ההוא, שפתח עם 12 מסכים, הביא לאולמות רק 30 אלף צופים. בחרתי לחזור ולהטיח בפני ריקליס את דילמת הווידאו הזו ערב הבכורה של "פיתוי". ריקליס הוא האיש הנכון לשאלות הכאובות האלה. הוא במאי הקולנוע והטלוויזיה העסוק, הרהוט והחצוי ביותר בתעשייה המקומית. מאחוריו קריירה ארוכה של סרטי פרסומת מהוקצעים ועשייה קולנועית וטלוויזיונית עשירה - החל בסרט הקולנוע "ביום בהיר רואים את דמשק", שהושפע מפרשת אודי אדיב; עבור בבימוי סדרות טלוויזיה מלוטשות וריקות כמו "כסף קטלני"; ולעומתן סדרות מאתגרות כמו "הפואטיקה של ההמונים", שהגיש ירון לונדון, סרט דוקומנטרי; "וגבול נתן", עטור פרסים; ועוד סרטי קולנוע מעורבים-פוליטית, כמו "גמר גביע", על מילואימניק הנופל בשבי בידי לוחמים פלסטינים. סרטו "זוהר", על עלייתו ונפילתו של זוהר ארגוב, נותר הסרט הישראלי שזכה למספר הצופים הגבוה ביותר בעשר השנים האחרונות.

ריקליס נראה נינוח-משהו לקראת הבכורה של "פיתוי". אולי זה מפני שהוא ממריא לענייניו בימים הקרובים וייעדר ממהומת הבכורה, אולי משום שהוא רק הבמאי ולא מתפקד הפעם גם כמפיק וכמי שחותם על הצ'קים, ואולי זה בגלל אופיו של הסרט, מוצר אסקפיסטי נוסח הוליווד, שריקליס מגיש במיומנות מרשימה.

"פיתוי" הוא סיפור על בעלת חנות ספרים, בורגנית נשואה מרמת-השרון, בגילומה של דפנה רכטר, הנופלת ברשת הקסמים של גבר מסתורי, שאותו מגלם שרון אלכסנדר. לאחר שזה נעלם מחייה יחד עם כספה, יוצאת חברתה הטובה, השחקנית אורנה פיטוסי, למסע פיתוי ונקמה מתוחכם. חציו השני של הסרט, אני מודה, החזיק אותי על קצה המושב. ריקליס: "כשאני אופטימי, אני אומר הקהל יבוא. בשנת 2002 הקהל רוצה לברוח לקולנוע ולא לראות מה שקורה פה פוליטית וחברתית. יש פה חשיבה מסחרית נטו. אנשים שקראו את הספר וירצו לראות, וגם כאלה שלא קראו ובקולנוע תהיה להם ההזדמנות. כשאני פסימי אני אומר, אולי זאת הבעיה, שזה דומה למשהו אמריקני, והקהל יגיד כן, אבל רוצים לראות משהו שנוגע לנו פוליטית. "הכוונה היא ליצור אירוע סביב 'פיתוי', דבר שקשה מאוד לעשות בקולנוע הישראלי. אנשים ישקיעו מהונם וזמנם ללכת להצגה כי התיאטרון מייצב את עצמו מורם מעל היומיום, גם אם זה קהל של ועד עובדים וגם אם אתה שותה קפה בהפסקה בכוס קלקר. בקולנוע, האירועים הם בסרטים זרים שאין בכוחך להתנגד להם, מ'הארי פוטר' והלאה. זה כוח הכסף וכוח הגלובליזציה, זה הכוח האמריקני ליצור אירוע כלל-עולמי, וגם אם אתה שונא אותו, אתה מחכה לבואו. ופה אין לך עם מה לרגש - לא סטארים ולא עוצמה. אז מה המסקנה? אין מסקנה".

איך נולד הסרט?

"עם רם אורן עבדתי קודם בטלוויזיה, ב'סיבת המוות: רצח'. באתי למפיקים ואמרתי, הנה אדם עם רקורד של הצלחה, תשעה רבי-מכר, תבחרו. מסרטים ועד מיני-סדרות, מה שתרצו. היית מצפה שבגלל הישגיו המסחריים של רם אורן, מפיקים יחנקו זה את זה כדי להשיג אותו. אבל אצלנו יש כנראה איזה סנוביזם - מצד אחד הפקות יוקרה, מצד שני חיקוי של טלנובלות דרום-אמריקניות. ערוץ 2 סירבו, ו-ICP היחידים שהסכימו. בדיוק אז נסתיימה תקופת האופציה שקיבל מפיק אמריקני על הזכויות לספר 'פיתוי'. היה טבעי לעשות אותו. צמצמנו את עלילות-המשנה תוך שמירה על הסיפור הדרמטי. הכוונה היתה לעשות סרט בקודים של קולנוע אמריקני, בלי ליצור אנטגוניזם אצל הקהל, עם טוויסט בסוף, בלי לזייף, בלי ליפול במלכודות של טריוויאליות. מיינסטרים במובן הכי טוב של המילה".

יש לא מעט עירום בסרט, כולל סצנה פטישיסטית שהגיבורים בעירום, על סדינים שחורים, מול מגדלי העיר המנצנצת. "להרבה במאים ישראלים יש בעיה עם סקס, כי זה מתחבר לרגש, ושם קיים הפחד של היוצרים. ואז זה נעשה בניכור, מרחוק, או בצורה בוטה, כמו 'סטלה המגמרת'. לפני הצילומים הסתכלתי בסרטים אמריקניים דומים, 'אינסטינקט בסיסי', '9 וחצי שבועות של טירוף חושים'. אתה רואה אצל האמריקנים שחרור עצום, הם הגיעו למקומות רחוקים ועדיין נשארו בתחום הקונסנזוס. אני מניח שהעירום ייצור חלק מההייפ סביב הסרט". חושבים על סרט כזה גם במושגים של ייצוא?

"הניסיון שלי ושל הקולנוע הישראלי בחו"ל הוא דווקא עם הנישה היותר חברתית-פוליטית. בטריטוריה של סרטי-מוצר, העולם סבוך. למרות שאפשר לבוא למשל לטלוויזיה הספרדית ולמכור להם פאקאג'. הם ממילא משדרים בדאבינג, הסרט ייראה להם מאמריקה, עם פחות ידועים, וללא סצנת-מרדף גדולה שיש בסרטים האמריקניים. אולי האמריקנים עצמם יבואו ויגידו בואו נעשה מזה רימייק. זה בוודאי לא סרט פסטיבלים, וגם לא הצגנו אותו כאן לאקדמיה, למועמדות לאוסקר. זה סרט של תעשייה נורמלית, שמאז שנות הבורקאס לא מקיימת כאן מיינסטרים".

לצד המוצרים האלה, ריקליס, שגדל בעיר באר-שבע, מרבה לעסוק, אולי יותר מכל יוצר תל-אביבי אחר, בדרום הישראלי העמוק. "טלעד" הזמינה אצלו לאחרונה עשרה פרקים נוספים במיני-סדרה "המשאית", ששודרה כאן בעונה שעברה. צילומי הפרקים הראשונים, בעיר ירוחם, עוררו בשעתו התנגדות מקומית.

"באתי לשם לספר סיפור אנושי שיש בו שחור ולבן וירוק, לא באתי לתשדיר שירות בעד או נגד ירוחם. אבל יש פחד, אנשים לא רוצים שיאירו עליהם, 'לא טוב ולא רע, פשוט אל תבואו'. אני מרגיש חבר, לא אימפריאליסט, ולא רוצה להגיד שזו דמוקרטיה, ומותר לי לצלם, למרות שבסופו של דבר כל סרט הוא אימפריאליסטי, אתה הקרקס שבא לעיר, מצלם והולך". הקרקס של ריקליס יעבור בדרום גם בסרטו הבא, "האלוהים של מלכה". הסיפור על ארבע נשים בעיירת פיתוח, שנקלעות למצב של מצוקה כלכלית ויוצאות לשוד נועז, מין 'תלמה ולואיז' מקומי, וריקליס צופה שיתעוררו ויכוחים על מוסריותו.

והלאה? ריקליס מדבר במושגים של הפריצה הגדולה, בדומה לזו שעשו הקולנוע האירני והקולנוע הסיני. "מתסכל אותי, כשאני מביט לאחור, שהתקציב שלי עכשיו לא שונה ממה שהיה ב'גמר גביע'. זה מתסכל, כי כשבן-דמותי האמריקני ירוץ מסרט לסרט, התקציבים שלו יגדלו, ופה מעגל קסמים, וקשה להתרומם. כדי לפרוץ לתודעה העולמית צריך להיכנס לנישה של שני מיליון דולר, וככל שנוכל להתחבר לאירופה ולגייס כסף מחו"ל, ייטב לנו. זו התוכנית שלי לשנתיים הקרובות. אני רוצה סרט שממוצב יותר גבוה מבחינת יכולתו להיות קומודיטי לחשוף אותו בעולם. נכון שזה לא רק הכסף, שזה מתחיל גם מחינוך של תסריטאים..." לא, אתה לא הולך להאשים את התסריטאים, סינדרום הש"ג של הקולנוע הישראלי.

"אני לא מאשים אף אחד, אני מדבר על טרנדים מחשבתיים, על חוסר בדיאלוג. כמו שהיה באמריקה בשנות ה-70, כשלוקאס וקופולה יצאו מהאוניברסיטאות ויצרו סרטים. הדברים לא באים מהאוויר. אתה רואה דיאלוגים בכנסים באירופה, ולמרות הפלצנות, מחליפים שם דעות. כאן אין דיאלוג, אין הפריה הדדית, כל אחד שעושה סרט הוא במסע-צלב פרטי. צריך דיון בין אנשי קולנוע ואנשי אקדמיה. צריך שתבוא הקשת המזרחית של הקולנוע, אנשים עם אידיאולוגיה שיציגו סימני-שאלה. 'פיתוי' הוא סימן-שאלה, האם קולנוע המיינסטרים צריך ללכת לכיוון הזה, האם הוא יכול להצליח".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות