הלוואה פרטית איננה חלק מיחסי עובד-מעביד

החברה הגישה בקשה להטלת עיקול זמני על רכב, השייך לעובד לשעבר. לטענת החברה, בתביעתה, היא הלוותה לעובד סכום כסף, על מנת שיוכל לרכוש רכב. החברה טענה, כי ההלוואה ניתנה לעובד במסגרת יחסי העבודה שהיו ביניהם בתקופת ההלוואה.

בית הדין קבע, כי "מדובר בהלוואה, שאינה מהווה חלק מתנאי העבודה, אם כי, יש להניח, שאלמלא קיום יחסי עבודה בין הצדדים לא הייתה ניתנת למשיב (העובד). לפיכך, נראה לכאורה, כי שאלת החזר ההלוואה ע"י המשיב למבקשת (החברה) אינה בגדר סמכותו הייחודית של בית דין זה, שכן אין עילתה ביחסי עובד-מעביד".

סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע, שלבית הדין יש סמכות בלעדית לדון בתביעות, שעילתן יחסי עובד מעביד. את נוסח הסעיף ניתן לפרש כך שיכלול גם הלוואה, שלא הייתה ניתנת לעובד אלמלא היו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. אולם במקרה זה הסתמך בית הדין על פסיקת בית המשפט העליון, שקבע לגבי עילת תביעה בשל הלוואה, שנתן מעביד לעובד, כי "עילת תובענה זו אינה 'ביחסי עובד ומעביד'. אמנם יש להניח, כי אלמלא יחסים אלו היא לא היתה ניתנת. אולם, היא מעוגנת בהתקשרות חוזית מן השורה, ואינה קשורה ליחסי העבודה ביניהם. היא איננה חלק מתנאי העבודה שלו, דוגמת הטבות שכר במסגרת הלוואה הניתנת ללא ריבית ריאלית".

בית המשפט העליון, כמו בית הדין במקרה זה, לא קבע בצורה נחרצת מהי הטבה שנותן עובד למעבידו, הקשורה ליחסי העבודה, ומהי הטבה שאינה קשורה, ומדוע נקבע שאפילו הלוואה שלא הייתה ניתנת אלמלא יחסי העבודה, לא נחשבת לחלק מיחסים אלה.

לאור פסיקת בית המשפט העליון וממצאי בית הדין, קבע בית הדין, כי לכאורה אין לו סמכות לדון בתביעה, ועל כן סירב להעניק לחברה את הצו לעיקול זמני של הרכב.

(בשא 2668/02; רשמת: פריימן).