תמיד יתבוננו להן בברכיים

"ממש מושלמות". תסריט ובימוי: ניקול הולופסנר; צילום: הרלן בוסמג'יאן; משתתפים: קתרין קינר, אמילי מורטימר, ברנדה בלתין, רייבן גודווין, קלרק גרג, דרמוט מלרוני. ארה"ב, 2002. ג'יין (בלתין) היא גרושה, אם לשלוש בנות. מישל הבכורה (קינר) לא מצליחה במכירת עבודות היד המטופשות שהיא עושה, אליזבט (מורטימר) היא שחקנית שהקריירה שלה לא נוסקת, ואנני (גודווין) היא ילדה שחורה שג'יין אימצה הסובלת מעודף משקל ובשל כך מניכור חברתי.

אורי קליין ("הארץ") טוען שזה "סרט משונה. הוא נדמה פגום מבחינה תסריטאית וצורנית. עלילתו מתחילה כאילו באמצע, ולא מגיעה לשום מקום. מבחינה סגנונית הוא דומה למרבית הסרטים האמריקניים המכונים עצמאיים, העוסקים ביחסים שבין גברים לנשים(...). עם זאת, הסרט הזה נבון ונועז בהרבה ממרבית הסרטים בסגנון זה, ואם נענים לו, עוברים חוויה שמתגלה כרצינית, ובעיקר כקודרת יותר מהצפוי בקולנוע האמריקני מסוגו".

הסרט "עוסק במושג הדימוי העצמי הנמוך, שנהפך לאחד ממגדירי הנפש האמריקנית העכשווית, ולכן הוא מנוצל לעייפה(...). הולופסנר עוסקת בנושא הזה בלי אירוניה, בלי להטיף או להתנשא, ובלי להעניק ל'בעיה' פתרון קל". היא מספרת את סיפורן של הנשים, ונראה שבאמת "אכפת לה" מהן. זה הופך את "ממש מושלמת" ל"סרט שמתחבב בהדרגה על הצופים, משרה עליהם תחושת אמת, ובדרכו העדינה והמינורית בודק את התפקיד שיש לדימוי העצמי בעיצוב הנשיות במציאות האמריקנית העכשווית".

עירית שמגר ("מעריב") סבורה שהצלחת הסרט טמונה ב"הומור הדק ובהתבוננות האוהבת והמדויקת בבני אדם" שמאפיינים אותו. "הנושא כביכול נדוש, וגם הדמויות מוגדרות כארכיטיפיות, אבל אין בסרט צעקה ומשום כך הוא אפקטיבי. הטקסט הסמוי שלו ברור, אך הוא עובר כבדרך אגב. אנו עוקבים אחרי מעשי האחיות והרגשתן במירוץ להיות מושלמות, יפות, צעירות ורזות". איך מגיעים לזה? הרי "תמיד יהיה מי שיביט לא טוב בברכיים שלנו, כל עוד נאפשר את זה".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") בדעה, ש"בסך הכל מדובר בקומדיה שחורה, המתארת באכזריות לא מבוטלת, את תלותן הרגשית המוחלטת של נשים בגברים הסובבים אותן. אם במאי גבר היה כותב ומביים סרט שכזה, היינו אומרים שהוא שוביניסט דוחה".

הדמויות מוצגות ב"חד-ממדיות מסוימת", אבל על כך "מפצה משחק משובח, במיוחד של קינר ומורטימר". אלקריב חותם, ב"יתאים לערב אחיות".

דבורית שרגל ("רייטינג") סבורה דווקא, ש"אם גבר היה עושה סרט כזה", היא היתה אומרת "שיש לו ראייה ממש נכונה של נשים, והבנת-על, ושבטח שווה להיות האשה לצדו".

ארבע הנשים כאן "מתמודדות באופן נואש, אמיתי וגם מצחיק עם הדימוי שלהן מול עצמן ומול העולם, והולופסנר מוליכה אותן בדרכים מלאות שברי זכוכית, לנקודה שממנה הן יכולות להמשיך הלאה, למקום טיפה יותר טוב".

בסך הכל, הולופסנר "יודעת לכתוב דיאלוגים מצוינים וגם לביים אותם", והתוצאה - "סרט מהנה וממוגג, מבוסס על דיאלוגים ותובנות טקסטואליות, שמה שמעיב עליו מעט זה הבימוי הבנאלי".

בקיצור: סרט נבון ונועז, המהנה בדרכו העדינה והמינורית.