הרבנית קוק היא קוריוז ותיק, שנעים להיזכר בו. עם ה"צדיקות שלי" ותפילת "שמע ישראל" בקולה הצווחני, היא תמיד תצליח להעלות חיוך. לא רק על פניו של צופה חילוני, אלא גם על פניהם של כמה חרדים (כלומר אם יזדמן להם חלילה לחלוף ליד המכשיר המשוקץ).
אבל אחרי שנגמרת ההתפעלות מהגימיק, קשה למלא את החלל בתוכן אמיתי, זה שנעדר לחלוטין ממשנתה של הרבנית. זו חיה בעולם של טקסים, התקהלויות, ברכות, קמעות ולחשים. כשנגמרות לה המילים (כן, אפילו לקוק זה קורה לפעמים), מתגלה מאחוריהן ריקנות גדולה.
קוק, למרות מבטה המטורף, היא אשה שפויה לגמרי. עד כדי כך שפויה, שהיא מצליחה לתפוס במדוייק את הרגע שבו הסרט הזה מפסיק לעשות לה טוב. כלומר, דווקא ברגע שהסרט נהיה טוב, הרגע שבו היא מספרת איך שברה את ידה של בתה מרוב כעס על שהילדה לא הסכימה לאכול (ובעקבות החרטה על מעשיה ביצעה "תיקון" של תפילות ותענית, עד שקיבלה את הכוחות שיש לה כיום).
או הרגע שבו היא נתפשת בקלקלתה, כשטליה פינקל, יוצרת הסרט, שואלת אותה אם היתה מסכימה שאחד מילדיה ישתדך לבן/בת זוג ממוצא ספרדי (עניין בעייתי ביותר אצל החרדים האשכנזים), והיא מתחמקת בתואנה שמדובר ב"שאלה לא חינוכית" כהגדרתה. מה כן חינוכי בעיניה? לקרב אנשים משולי החיים אל תורת ישראל, או כפי שמגדירה זאת אחת מחסידותיה: "הייתי מאמינה בעב"מים עד שהגיע הקב"ה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
