"רמי דותן מפחד שהמדינה תחסל אותו"

בעוד עשרה ימים, ב-27 באוקטובר, ייצא רמי דותן בפעם האחרונה משערי כלא 4 וישוב לביתו ברעננה - אדם חופשי, 12 שנים בדיוק לאחר שנעצר ושנה אחת לפני תום תקופת מאסרו. האיש, שהיה ראש להק ציוד בחילהאוויר, בדרגת תת-אלוף, יבקש לשקוע ככל האפשר באלמוניות. זה יהיה כמובן קשה, לאור העובדה שהוא עמד במרכזה של פרשת השחיתות המסעירה ביותר בתולדות המדינה. אלא שדומה כי לא מעט גורמים ממלכתיים היו מעדיפים שדותן לא יצא לעולם משערי הכלא.

דותן עצמו מפחד, כי הוא יודע הרבה יותר מדי דברים שיכולים להביך את מערכת הביטחון. מאז נעצר, הוא חושש לחייו - ולא רק מסיבות בריאותיות (כיום מצבו דווקא טוב יותר מאי-פעם, לאחר שורה ארוכה של ניתוחים שעבר בשנים האחרונות). דותן, כך אומרים גורמים המקורבים אליו, מפחד שהמדינה תחסל אותו.

אין לטעות: דותן הוא פושע, מהחמורים בתולדות המדינה. מעשיו גרמו נזק אדיר לשמם הטוב של המדינה, מערכת הביטחון וצה"ל. עצם המחשבה שקצין, ובוודאי קצין בכיר, יקבל שוחד - היתה בלתי נסבלת עד למעצרו של דותן. חלק מגישת חוסר האמון כלפי צה"ל וקציניו, שלה אנו עדים בעשור האחרון, יש לזקוף לחובתו האישית והישירה של דותן.

מצד שני, אין זה משנה את העובדה שיש לבדוק מה אירע בפרשת דותן, לפניה ולאחריה, גם בהקשרים נרחבים בהרבה: מי עשה ולמה, מי ידע ומה, מי הסתיר ומתי. לא מדובר כאן רק בשאלות של שחיתות אישית, שהיא חמורה לכשעצמה, אלא גם בתרמיות ממלכתיות רחבות-היקף וממושכות. יש להדגיש: טענות אלה הועלו במפורש בידי ממשלת ארצות-הברית בכתבי-האישום שהגישה בפרשה. גורם שעקב אחרי הפרשה הגדיר כך את מסקנותיו: "אין דבר שהוא לא ייאמן - לא מצד העבריינים ולא מצד המדינה". ודותן יודע כל-כך הרבה על כך, שאין פלא, כך הגורם, שהוא חש בפחד.

בשל פחד זה, אומרים מקורבים לדותן, הוא ניהל עם תחילת מאסרו מאבק קשה על-מנת להבטיח שהוא ירצה את עונשו בכלא צבאי ולא בכלא אזרחי. רשמית, טען דותן כי הוא חושש שעבריינים בכלא ינסו לסחוט אותו - אם בניסיון להוציא ממנו כספים, ואם בניסיון להוציא ממנו סודות. מאחורי טענות אלה, כך המקורבים, הסתתר הפחד האמיתי: שמא עבריין כלשהו, בשליחותו של גורם עלום זה או אחר, יפגע פיזית בדותן. מאותה סיבה, הם ממשיכים, הסכים דותן לבלות את כל מאסרו בבידוד, גם כאשר המדינה הודיעה לפני שנתיים-שלוש שמבחינתה אין עוד צורך בבידוד.

חקירה בכתב, דרך מחיצת זכוכית

מה בעצם דותן יודע, שעלול לאיים כך על מדינת ישראל? הוא יודע בפרטי-פרטים מי רימה את שלטונות ארצות-הברית, במטרה לגייס מימון מתוך כספי הסיוע בניגוד לחוק האמריקני. יש לו זיכרון מצוין, ואין לפסול את האפשרות שבאיזשהו מקום יש לו גם מסמכים. ההנחה היא שמדובר בפרשות שנמשכו שנים ארוכות, והגיעו לדרגים הגבוהים ביותר במערכת הביטחון הישראלית. אחרי הכול, זה נראה מאוד לא סביר שקצין כלשהו יעז להחליט על דעת עצמו לרמות את האמריקנים. זוהי סוגייה מדינית ממדרגה ראשונה, מסוג הפעולות שמחליטים עליהן בדרגים מדיניים. כך שמאוד יכול להיות שאם דותן יפתח את הפה - לישראל תהיה בעיה קשה אפילו מול ממשלו המאוד-ידידותי של ג'ורג' בוש.

למרות שבתריסר השנים שעברו התחלפו שלושה ממשלים בוושינגטון, ארצות-הברית עדיין מעוניינת מאוד לשמוע מה בפיו של דותן. לאמריקנים חשוב לדעת מה היו הפרצות שאותן ניצל דותן, הן לטובת חיל-האוויר והן למען כיסו הפרטי. הם גם רוצים להיות משוכנעים שכל האשמים בצד שלהם נתפסו ונענשו. בזמנו הוגש כתב-אישום נגד דותן גם בארצות-הברית, ומבחינת רשויות התביעה שם - הוא עבריין נמלט.

בשנים הראשונות למאסרו של דותן, לחצה ארצות-הברית באופן אינטנסיבי על ישראל לאפשר לנציגיה לחקור אותו. כאן נוצרה זהות אינטרסים מפתיעה בין דותן לבין הממסד הביטחוני: לשניהם לא היה עניין בחקירה כזו. דותן לא רצה להפליל את עצמו עוד יותר, ולא היה לו אינטרס להזיק לישראל, במיוחד כאשר הוא תלוי ברצון הטוב של שלטונותיה בכל הקשור לתנאי מאסרו, חופשותיו וסיכוייו לקבל שחרור מוקדם. ואילו האינטרס הישראלי בעניין ברור.

לאחר חודשים ארוכים של לחץ אמריקני, הסכים משרד הביטחון לאפשר חקירה של דותן, אבל בצורה הבאה: בתוך חדר בכלא 4 תוקם מחיצת זכוכית. מעברה האחד יישבו דותן, נציג של ביטחון-שדה ואנשי משרד הביטחון. מצדה השני יישבו החוקרים האמריקנים. התקשורת בין שני הצדדים תהיה באמצעות מחשב. החוקרים יקלידו שאלה, דותן ימסור את תשובתו, איש ביטחון-השדה יאשר אותה, והיא תועבר לחוקרים. ברור שבצורה הזו אף צד אינו יכול להיות בטוח שדבריו מועברים בצורה מדויקת, והסיכון הגדול ביותר נפל על כתפיו של דותן. עורך-דינו, דני פרידמן, העלה דרישות לקבלת חסינות, ואנשי מערכת הביטחון רמזו שלא יצטערו במיוחד אם סוגייה זו תמנע את החקירה. וכך אכן אירע: פרידמן התעקש, האמריקנים סירבו, דותן שתק.

"חליפה למידותיו של איש אחד"

מאז נעצר דותן באוקטובר 1990, עשתה המדינה כל שביכולתה כדי להבטיח שאיש לא ישמע את מה שיש לו לספר. כפי שנראה בהמשך, בכל פרשת השחיתות הענקית הזו, הוצגו ראיות בפני בית-המשפט רק במקרה אחד - וגם הוא בדלתיים סגורות.

כאשר הגיע דותן לשלב במאסרו שבו היה זכאי לחופשה מדי חודש, הודיעה המדינה שהוא ייצא רק פעם בחודשיים. לא ניתנה לכך כל סיבה רשמית. לבסוף הושגה פשרה: פעם בשישה שבועות. אבל אחרי שתי חופשות כאלה, החלה המדינה להציב שמירה הדוקה סביב דותן בסופי- השבוע שבהם יצא לביתו. רק תחת איומו של דותן לעתור לבג"ץ, הוסרה השמירה, בתמורה להתחייבות מצדו שלא לדבר עם איש על הפרשה.

המדינה התנגדה שוב ושוב בשנים האחרונות לבקשותיו של דותן לשחרור מוקדם, הן כאשר הוגשו מנימוקים רפואיים והן כאשר הוגשו בהתאם למקובל בצה"ל - לאחר ריצוי מחצית מהעונש ולאחר ריצוי שני שלישים ממנו. הנימוק להתנגדות היה חומרת עבירותיו של דותן - נימוק שהתקבל בשלב מסוים גם על דעתו של בג"ץ. אין זה נימוק מופרך, והוא מופעל גם במקרים אחרים. אבל גורם משפטי המקורב לעניין טוען שהרושם היה של "חליפה לפי מידותיו של אדם אחד".

באחד הדיונים בבג"ץ, העלתה המדינה את הטענה ש"מעשיו של דותן גרמו לפגיעה אפשרית בבטיחות הטיסה", משום שתמורת כספי השוחד יירכש ציוד מ"מקורות מפוקפקים". היתה זו טענה חסרת ידיים ורגליים, כפי שאמורה היתה המדינה לדעת. היא מעולם לא הועלתה קודם-לכן, אפילו לא בפני בית-הדין שגזר את דינו של דותן. להיפך: המעשים שבבסיס כתב-האישום נגעו לרכישות משני הספקים המרכזיים של חיל-האוויר - ג'נרל אלקטריק ופראט אנד ויטני. השוחד, לטענת המדינה, נבע מכך שדותן "סידר" עבודות בקבלנות-משנה של ג'י.אי לגורמים שביקרם חפץ, בעיקר המהנדס יורם אינגביר. אבל אינגביר היה ספק מוכר של משרד הביטחון, ובכל מקרה, את המנועים ייצרה ג'י.אי.

בכלל, הטיעונים נגד שחרורו של דותן השתנו חדשים לבקרים. תחילה נטען שהוא מהווה סכנה לביטחון המדינה. בא נציג ביטחון-שדה ואמר: לנו אין התנגדות לשחרור. ואז נטען כאמור שייתכן שהוא פגע בבטיחות הטיסה. אבל לאחר-מכן הסביר הקצין הבכיר, שהעלה טענה זו, כי דבריו לא הובנו כהלכה (אגב: ועדת השחרורים, ששמעה את אותו קצין חוזר בו מדבריו בבית-המשפט, המליצה לפתוח בחקירה לבדוק את פשר הסתירה. למותר לציין, שדבר לא נעשה).

כאשר הועלו נימוקים רפואיים, השיבה המדינה שמצבו של דותן אינו קריטי ולכן אין לשחררו. באחד השלבים אף דובר על פתיחה בחקירה נגד אחד הרופאים שהעניקו חוות-דעת שצידדה בשחרור המוקדם; גם כאן לא נמסר עד היום על ממצאים כלשהם.

כך מסייעים לסיוע האמריקני

על מה בעצם מדובר? תחקירי "גלובס" גילו כבר ב-1993, כי מדובר לפחות ב-27 מיליון דולר שהתקבלו מיצרנית המנועים ג'נרל אלקטריק, ואשר הועברו לשימושו של החיל בניגוד לחוק האמריקני ומאחורי גבו של הפנטגון. כמו-כן, עלתה אז האפשרות ש-10 מיליון דולר נוספים הגיעו מיצרנית המטוסים פראט אנד ויטני, לכאורה בידיעה ומעורבות גלויים של אישים בכירים במשרד הביטחון. אלא שבעקבות עסקת טיעון במשפטה של חברה זו, הסכימה ארצות-הברית להעביר לישראל את אותם 10 מיליון דולר, ובכך רמזה שמשרד הביטחון לא היה שותף לתרמית. עם זאת, אין לקבל בהכרח את הדברים כפשוטם: גם הממשל האמריקני נקט לכל אורך הדרך מדיניות של הסתרת פרטי הפרשה ככל הניתן, כדי למנוע מבוכה מעצמו (כמי שנפל קורבן לתרמיות פשוטות ביסודן) וגם מממשלת ישראל.

פרטי התרמיות רבים וסבוכים, ולא נשוב עליהם כאן. לכולן היה מכנה משותף אחד: רצונה של ישראל להשתמש בכספים מתוך הסיוע האמריקני למטרות שאותן לא אישר הממשל. בשלב מסוים, דותן החליט לעשות גם כמה תרגילים לטובת כיסו הפרטי. מקור בטחוני בכיר היטיב לסכם זאת במשפט אחד מיד לאחר גילוי הפרשה: "המערכת עובדת באווירה של בלוף".

דותן עצמו אמר בחקירתו: "לא פגעתי בחיל-האוויר בשום צורה בעסקה הזאת. לא גנבתי מחיל-האוויר, מצה"ל או מהמדינה, ואפילו לא מממשלת ארצות-הברית... אני הבאתי לחיל-האוויר את המנוע הכי טוב, בתנאים הכי טובים ובמחיר הכי אטרקטיבי. באותה הזדמנות גם אני יכולתי להרוויח מזה משהו". ומאוחר יותר אמר: "התרגלתי לחשוב שהמערכת ואני זה היינו הך... העיקרון שהנחה אותי היה שאת מה שצריך לעשות בשביל חיל-האוויר, עושים הכי טוב; ואם אפשר לסדר מזה נחיתה רכה ועסקים לעתיד - עושים את זה".

כיצד עושים את הנס הפיננסי הזה - דותן מקבל כסף ואיש אינו מפסיד? התשובה פשוטה מאוד: הכסף שזרם לכיסם של דותן ושותפיו בא על-חשבון היצרנים האמריקניים. אם נרצה, נוכל להגדיר זאת כ"הנחה" העוברת לכיסים פרטיים במקום למדינה או לארצות-הברית. אין לשכוח לרגע שזו שחיתות במדרגה חמורה ביותר.

הרקע לתרמיות היה העובדה שארצות-הברית לא נותנת לישראל את כל מבוקשה בתחום הייצוא הביטחוני, אם מסיבות מדיניות ואם מסיבות מסחריות. ישראל מצדה לא תמיד היתה מוכנה לקבל את הלאו האמריקני כסוף פסוק, וחיפשה דרכים לרכוש למרות זאת את הציוד והידע הדרושים לה. לכך נוספו בשנות ה-80, שבהן פעל דותן, קשיי התקציב החמורים של מערכת הביטחון, שהביאו לכך שהדולרים הזמינים והקלים מוושינגטון קרצו מאוד כתחליף לשקלים היקרים והנדירים מירושלים.

כך נוצרה התפיסה שלפיה מותר ואף רצוי להזרים ארצה כספים אמריקניים לצורך מטרות שלא אושרו בידי הממשל והקונגרס. באותן שנים היה דותן עדיין קצין בדרג בינוני בחיל-האוויר - ראש אגף הנעה בדרגת סגן-אלוף, ולאחרמכן ראש מחלקת מטוסים בדרגת אלוף-משנה. מבחינת התאריכים והסמכויות, קרוב לוודאי שהוא לא יכול היה להיות מעורב בחלק ניכר מהמקרים, וגם אם כן - קשה מאוד להניח שקצין בדרגות כאלה ייקח על עצמו את האחריות למעשים בעלי משמעות מדינית כה חמורה.

יתרה מזו: לא יעלה על הדעת מצב שבו קצין אחד מביא עוד ועוד מיליוני דולרים לקופתו הריקה של חיל-האוויר, ולאחר-מכן מוציא את הכספים בשורה ארוכה של פרויקטים, בלי שאיש מהממונים עליו ישאל מה בעצם קורה כאן.

קופה קטנה, כסף גדול

שיטת התרמית המרכזית היתה "קופות קטנות", אשר ניצלה את מה שכונה "המסלול המסחרי" ברכש הביטחוני מארצות-הברית. מדובר ברכש בהיקפים קטנים לכאורה, המתבצע במישרין בין ישראל לבין הספקים בארצות-הברית. "קטנים לכאורה", משום שקל מאוד היה לקחת חוזה של 10 מיליון דולר ולפצל אותו ל-20 הזמנות משנה של 500 אלף דולר כל אחת, וכך לעקוף את מסלול הרכש המסודר והמפוקח דרך הפנגטון. וזה בדיוק מה שקרה.

כיצד זה עבד בפועל? הצורה העיקרית היתה ניפוח חשבוניות. במקום לשלם, למשל, מיליון דולר תמורת פריט מסוים, הוציא היצרן (המבקש לשמור על יחסים טובים עם לקוח גדול כמו צה"ל, והמעוניין לקבל הזמנות נוספות) קבלה בסך 1.3 מיליון דולר. משלחת הרכש של משרד הביטחון בניו-יורק שילמה, והעבירה את הקבלה לפנטגון. הפקידים שם, עמוסים בעבודה ונותני אמון בידידה הישראלית, אישרו להחזיר לישראל את הכסף. כעת, "חייב" היצרן לישראל 300 אלף דולר - שאותם היא יכולה לנצל להזמנות מהיצרן מאחורי גבו של הממשל, של חלקים שאינם נכללים בסיוע. כאמור, במקרה של ג'נרל אלקטריק נעשה הדבר בהיקף של לפחות 27 מיליון דולר במקרים שבהם היה מעורב דותן. ומה עם המקרים שנעשו לפני ימיו?

השאלה הגדולה היתה ונותרה מי המציא את השיטה, מי הפעיל אותה ומי אישר זאת. סא"ל (מיל') צביקה קרוכמל, שהיה ראש צוות החקירה של המשטרה הצבאית בפרשת דותן, אומר בספרו "כתם" כי מנכ"ל משרד הביטחון דאז, דוד עברי (לשעבר מפקד חיל-האוויר), הזדעזע בשומעו על שיטת הקופות הקטנות, כאשר זו עלתה בחקירתו של דותן. גורמים המקורבים לחקירה אומרים שלא בטוח שהיה מקום לזעזוע הזה.

קרוכמל מצטט גם שיחה שהתנהלה בבית-המעצר בין דותן לבין מפקד חיל-האוויר דאז, אביהו בן-נון. דותן אמר: "אני לא רוצה להוציא עסקות של חיל-האוויר החוצה, כי אין אף אחת מהן שהיא חוקית, לא באספקט שלי, אלא באספקט של ה-DSAA (הרשות האמריקנית לפיקוח על הסיוע הביטחוני - א' ל')... כל זה צריך להיקבר, אבל בקבורה הזאת אני לא יכול לקחת את הצלב של כולם". בן-נון, לפי תיאורו של קרוכמל, כלל לא נרעש לנוכח הגילוי שכל עסקות הרכש שלהן היה דותן אחראי, עמדו בניגוד לחוק האמריקני. הוא רק שאל "מה זה נקרא של כולם?". על שאלה זו יודע דותן היטב את התשובה, ומכאן החשש שמא יפתח את פיו בהיותו מחוץ לכלא.

מי המציא את השיטה?

בפעם היחידה שבה דיבר דותן בצורה פומבית יחסית, מאז נעצר, הוא גרם למבוכה רבה למדינה. היה זה כאשר העיד במשפטו של אל"מ לשעבר יצחק סער, שהיה פקודו בחיל-האוויר והואשם בקבלת שוחד לצדו. היה זה המקרה היחיד בכל פרשת דותן, שבו התנהל משפט מלא. חלק מהמעורבים האחרים, בעיקר קצינים בחיל-האוויר, לא הועמדו כלל לדין. אחרים הועמדו רק לדין משמעתי, וביתר המקרים נחתמו עסקות-טיעון. גם כאן בלט האינטרס העליון של המדינה: לסגור הכול בתוך הבית ולמנוע מהכביסה המלוכלכת להתנופף בראש חוצות. סער היה היחיד מבין המעורבים בפרשה שלא הסכים לחתום על עסקת-טיעון, ובניצוחו של עו"ד דני שיינמן ניהל משפט ארוך בדלתיים סגורות. בסופו של דבר זוכה סער מכל אשמה בפרשת דותן, הורשע בפרשייה שולית אחרת, והורד בדרגה אחת.

דותן העיד באריכות מטעם התביעה במשפט סער, וקטעים מעדותו פורסמו לאחר מאבק שניהל "ידיעות אחרונות". הוא העלה בעדותו שתי טענות עיקריות. האחת: את שיטת הקופות הקטנות הוא קיבל כירושה, ואפילו ניתנה לו מחברת ובה רשימתן של קופות אלה כאשר נכנס לתפקידו כראש להק ציוד. השנייה: הוא חתם על הודאתו תחת לחצים ואיומים, ובמצב נפשי ובריאותי קשה ביותר.

מובן שאין לקבל בצורה אוטומטית כל מה שאומר רמי דותן. ככלות הכול, מדובר באדם שמעל בתפקידו ולקח כספים לכיסו על-מנת להעדיף יצרנים אמריקנים וחברים ישראלים. מצד שני, לפעמים גם פושעים אומרים את האמת, ולעתים אין מקור טוב מהם לתיאור מעלליהם.

טענתו של דותן בנוגע לשיטת הקופות הקטנות מעולם לא נסתרה. להיפך: תחקירי "גלובס" העלו יותר מראיות לכאורה, ישירות ונסיבתיות, למעורבות של גורמים במערכת הביטחון, ואולי אפילו של משרד הביטחון עצמו, בשיטת תרמית זו. בין היתר, הוכח שעובדים בכירים במשרד הביטחון נתנו הוראות ליצור קופות קטנות ובנוגע לשימוש בכספיהן. ממשלת ארצות-הברית, בכתב האישום שהגישה נגד ג'נרל אלקטריק בעקבות פרשת דותן, העלתה ראיות לכאורה לכך שדותן לא פעל כאן על דעת עצמו ולמען עצמו (ראו מסגרת).

כאשר יזם הפנטגון שינוי מקיף בנוהלי הרכש, במטרה לחסום כליל את הערוץ המסחרי ששימש ליצירת הקופות הקטנות, נזעקה ישראל ועשתה כל מאמץ אפשרי למנוע את השינוי. אך האמריקנים התעקשו והמסלול המסחרי אכן נסגר, ואיתו האפשרות ל"פוילע-שטיקים". בדיונים בבג"ץ על שחרורו של דותן, הטילה עליו מדינת ישראל את האחריות להכנסת אותם שינויים, וטענה שבכך נגרם לה נזק של 200 מיליון דולר בשנה - מחיר מעבר העסקות דרך המערכת המסורבלת של הפנטגון. האמת היתה שמה שהטריד באמת את ארצות-הברית היה הקלות שבה ניצלה ישראל את המסלול המסחרי. רכישות דרך הפנטגון אמורות להיות זולות יותר, בשל היתרונות לגודל שבשילוב ההזמנות הישראליות הקטנות-יחסיות בהזמנות הענקיות של צבא ארצות-הברית.

טענותיו של דותן בנוגע לצורה שבה חתם על הודאתו, נותרו גם הן ללא מענה רשמי. יתרה מזו: בית-הדין הצבאי המיוחד שדן בעניינו של דותן ציין גם הוא שדותן חתם על ההודאה בהיותו מאושפז ונתון להשפעתן המטשטשת של תרופות. ניתוח מדוקדק של עסקת הטיעון, כפי שנערך ב"גלובס" ב-1993 לאור המסמכים האמריקניים שנחשפו אז, העלה שורה ארוכה של אי-דיוקים לכאורה בכתב-האישום ובהודאתו של דותן. השורה התחתונה היתה שניתן לייחס לדותן במישרין קבלת 2.5 מיליון דולר - עדיין סכום נכבד המצדיק ענישה חמורה, אם כי הרבה פחות מכפי שטענה המדינה.

הודאתו של דותן, חשוב לציין, היא שעמדה ביסוד הרשעתו בקבלת שוחד ב-12 מיליון דולר. למדינה לא היו אז די ראיות כדי לעלות על עקבותיהם של כל מעשיו של דותן. גורמים משפטיים מעריכים במבט לאחור שהיתה זו טעות מצדו של דותן לחתום על עסקת הטיעון. הערכה נוספת היא שאם היה דותן מנהל משפט זוטא על קבילות הודאתו, בית-המשפט היה מפחית בצורה משמעותית מערכה הראייתי. אבל באווירה ששררה באותם ימים ("צריך לגלגל אותו בנוצות וזפת", אמר אז הנשיא ומפקד חיל-האוויר לשעבר, עזר ויצמן), הסיק דותן שמוטב לו לגמור את הפרשה מהר ככל האפשר.

יש עוד נקודה אחת המטילה סימן- שאלה ענקי סביב מניעיה של ישראל. בכתב-האישום האמריקני נגד ג'י.אי נאמר כי החברה שילמה שוחד לקצינים נוספים בחיל-האוויר הישראלי מלבד דותן - לחלקם בצורה של משכורות חודשיות ולחלקם בטובות-הנאה אחרות. ניתן היה לצפות שכל מערכת החוק הישראלית תקפוץ ממקומה כנשוכת-נחש למקרא טענות אלה, ותעשה כל מאמץ לאתר את האשמים. התביעה האמריקנית הרי לא היתה מעלה טענה כה חמורה מבלי שיהיה לה לפחות קצה-חוט של ראיות, ומנקודה זו - אין צורך בחקירה מסובכת מדי על-מנת לבדוק במי מדובר. אבל ישראל לא נקפה אצבע. ככל הידוע, שום קצין נוסף לא נחשד בקבלת שוחד מג'י.אי.

למזלה של המדינה, לדותן אין כל כוונות לפתוח את הפה. ראשית, הוא חתום ממילא על התחייבות לשמירת סודיות, ומקרהו של תא"ל במיל' יצחק יעקב מלמד היטב מה עושה המדינה כאשר נדמה לה שהתחייבות כזו מופרת. שנית, כלל לא ברור שהוא יכול להרגיש בטוח יותר מבחינה אישית מחוץ לכותלי הכלא. אם דותן באמת מפחד שמישהו ינסה לחסל אותו, המשימה אפשרית בהחלט גם ברחובות רעננה.

דובר צה"ל: היו עוד חקירות בחשד לשוחד והחומר הועבר לפצ"ר

משרד הביטחון היפנה את "גלובס" לדובר צה"ל כדי לקבל תשובות למספר שאלות. לגבי השאלה מדוע הוחזק דותן בבידוד, מסר דובר צה"ל: "רמי דותן הוחזק בבסיס הכליאה בנפרד, פרט לתקופות מסוימות שבהן שהו עמו כלואים נוספים. מעצם היותו קצין ומסיבות הקשורות בביטחונו ובמצבו הבריאותי, אושרו לו תנאי כליאה הולמים, כאסיר שנשפט לתקופת כליאה ארוכה".

דובר צה"ל נשאל מה נעשה בעקבות טענותיה של התביעה בארצות-הברית, שלפיהן קצינים נוספים בחיל-האוויר קיבלו שוחד מג'נרל אלקטריק. תשובתו: "כחלק מחקירת הפרשה ניהלה מצ"ח תיקי חקירה נגד מעורבים נוספים בגין קבלת שוחד. כל חומר החקירה הועבר לפצ"ר. כל המעורבים שהיו אנשי צבא והיו לגביהם ראיות, טופלו על-ידי הצבא".

בתשובה לשאלה מדוע לא הוקל עונשו של דותן לאחר שיצחק סער זוכה מקשירת קשר עמו, מסר דובר צה"ל: "עסקת הטיעון עם רמי דותן סוכמה עוד קודם להגשת כתבי-האישום נגד המעורבים בפרשה וללא קשר אליהם ולעונשים שיוטלו עליהם, אם בכלל. העונש נגזר עליו בהתאם לעסקת הטיעון וטרם משפטו של אל"מ סער".

דוברת משרד הביטחון ודובר צה"ל לא השיבו על השאלות הבאות:

מדוע פעלה המדינה להשגת עסקות-טיעון בכל המשפטים שהתנהלו בפרשה?

מדוע טענה המדינה בבג"ץ שייתכן ומעשיו של דותן פגעו בבטיחות הטיסה, כאשר טענה זו לא הועלתה במשפטו של דותן? האם נפתחה חקירה נגד הקצין הבכיר שהעלה טענה זו ולאחר מכן חזר בו?

מה העלתה החקירה בעניין חוות-הדעת הרפואית שהציג דותן לפני כשנה, ואשר נטען כי הושגה שלא כדין?

דותן טען בעדותו במשפט סער, כי הודה במעשים שלא עשה, וזאת בשל איומים מצד חוקריו ובשל מצבו הבריאותי הקשה באותה שעה. מהי תגובתכם?

משרד הביטחון: דותן מנסה להעליל על מדינת ישראל

דוברת משרד הביטחון, רחל נידק-אשכנזי, מוסרת בתגובה: "מערכת הביטחון הקפידה על שמירת הכללים הנוגעים לכספי הסיוע האמריקני. ניסיונותיו החוזרים ונשנים של רמי דותן להעליל בעניין זה על מדינת ישראל, לא צלחו בעבר ואין בהם ממש.

"כל פעולותיו של רמי דותן בנושא קופות קטנות וכיוצא בזה, היו בגדר עבירות או פעולות בלתי מורשות, שבגינן הועמד לדין והורשע בהתאם לדיני העונשין החלים במדינת ישראל.

"חקירתו של רמי דותן באופן ובמתכונת שסוכמה עם הרשויות המוסכמות של ארצות-הברית, לא נמנעה על-ידי משרד הביטחון, אלא נמנעה בהחלטתו של רמי דותן ופרקליטו, לאחר שלא הצליח להגיע להסכם חסינות עם הרשויות האמריקניות בגין עדותו.

"בהקשר זה יש לציין כי בשונה מרמי דותן, מספר קצינים בחיל-האוויר, שהורשעו בדין משמעתי ופרשו מצה"ל עקב הקשר שלהם לפרשת רמי דותן, העידו במתכונת שסוכמה עם הרשויות האמריקניות.

"המדינה התנגדה לשחרורו המוקדם של רמי דותן מהנימוקים שפורטו בעמדת המדינה כפי שהוגשה בעתירות לבג"ץ בנושא שחרורו המוקדם, ואשר בית-המשפט העליון קיבל.

"הנמקות אלו התייחסו לחומרת העבירה, להיבטי ההרתעה ולנזק העצום שנגרם על-ידי רמי דותן בפעילותו הנפשעת שפגעה בתדמית מערכת הביטחון ובאה, בין היתר, לידי ביטוי בצמצום מהותי של המסלול המסחרי ברכש הביטחוני שהתבטא בייקור הרכש עקב תקורות נוספות במסלול הצבאי".

בתשובה לשאלה האם יש מקום לחששו של דותן לחייו, מסר המשרד: "אין זה מכבודה של המדינה להשיב על שאלות בנוסח זה".

חשבוניות מנופחות, אישורים כוזבים; כך הונו משרד הביטחון וחיל-האוויר את הפנטגון

תחקירי "גלובס" חשפו בספטמבר 1993 את פרטיה הסמויים של פרשת דותן, ובראשם - חלקם של משרד הביטחון וחיל-האוויר בתרמיות-ענק ממושכות, שנועדו להשתמש בכספי הסיוע מארצות-הברית בניגוד לחוק האמריקני וללא ידיעת הפנטגון.

הטכניקות להשגת הכספים היו מגוונות. הנפוצה ביותר היתה "קופה קטנה" באמצעות ניפוח מחירים: הישראלים משכנעים את היצרן האמריקני להוציא חשבונית על סכום גדול מזה המגיע לו, ממשלת ארצות-הברית משלמת הכול, וחיל-האוויר משתמש בהפרש לרכישת ציוד ושירותים שארצות-הברית אינה מעוניינת לממן.

היו עוד שיטות ליצירת עודפים תקציביים. למשל: חוזי רכש למנועי מטוסים, הכוללים גם שיפוצי מנועים. חיל-האוויר היה משפץ את המנוע בארץ, שולח אותו לארצות-הברית, מקבל מהיצרן אישור כוזב של שיפוץ במפעל ומחזיר את המנוע ארצה. היצרן גבה את עלות השיפוץ מהפנטגון, וסכום זה היה עומד לרשותו של חיל-האוויר כ"קופה קטנה".

לעתים היו הקופות הקטנות נוצרות כבר בזמן חתימת החוזה. משרד הביטחון היה מזמין את התצורה (קונפיגורציה) היקרה ביותר של המוצר, נניח מנוע סילון, כולל אופציות לפיתוחים עתידיים, ומשלם בהתאם. החשבונית היתה מועברת לפנטגון, שכמו תמיד היה מחזיר את הכסף ללא כל בדיקה. בפועל, היה חיל-האוויר קונה רק את התצורה הנחוצה לו באמת, ומשתמש בהפרש לצרכים אחרים.

"רמי דותן היה אמן בטכניקות הללו", אמר אז עובד-לשעבר במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו-יורק. "הכושר שלו לעבוד על אנשים וכושר השכנוע שלו היו כה עצומים, עד שהוא התמחה בזה. בעיני הממונים עליו ומשרד הביטחון, הוא היה גיבור לאומי. הוא הזרים לארץ דולרים, והם לא רצו לדעת כיצד השיג אותם".

להלן כמה דוגמאות שעלו בסדרת התחקירים:

לאחר ביטול פרויקט ה"לביא" ב-1987, נותרו בקופת יצרנית המנועים פראט אנד ויטני 10 מיליון דולר שלא נוצלו, ואשר אמורים היו להיות מוחזרים לפנטגון או למשרד הביטחון. כספים אלה נוצלו בין היתר (בשנים 1990-1987) להזמנת עבודות מהמהנדס יורם אינגביר, דמות-מפתח בפרשת דותן ומי שהורשע במתן סכומי שוחד ניכרים לדותן. אינגביר סיפק לחיל-האוויר (דרך חברות בארצות-הברית) תוכנת מחשב לרישום נתוני מנוע, תוכנה להוצאת נתונים ממחשבי מטוסים, שנאים וציוד להפקת חשמל, מכשור לתאי הרצה למנועים מדגם אף-100 ועוד.

פרויקטים נוספים שביצע אינגביר מומנו גם הם ככל הנראה מקופות קטנות, הפעם עם יצרנית המנועים ג'נרל אלקטריק: תכנון הנדסי לבסיסי חיל-האוויר, הקמת מבנים בבסיס פלמחים, בניית מתקן הרצה למנועי מסוקים, בניית מתקן הרצה למנועי סילון בבסיס נבטים, ושירותי תכנון לבסיס תל-נוף. היקף הפרויקטים: 2.5 מיליון דולר.

4 מיליון דולר הופנו להכנסת שיפורים במנועים למטוסי אף-16. התקציב הכולל שנדרש לשיפורים, שאותם לא היתה ארצות-הברית מוכנה לממן, היה 8 מיליון דולר. בפגישה בין דותן לבין אנשי ג'י.אי, באפריל 1988, סוכם שחיל-האוויר יממן מחצית מהקופה הקטנה העומדת לזכותו בחברה האמריקנית, וזו תממן את היתרה. אך כאשר הגיע מועד התשלום, סירב דותן להעביר את הכסף. האמריקנים זעמו, אבל נאלצו לשאת בסכום כולו.

אינגביר היה מעורב גם ברכש מחשבים אישיים מתוצרת יבמ מכספי הסיוע, בניגוד לחוק האמריקני. אינגביר רכש את המחשבים ושלח אותם לג'י.אי, שם ניתנו להם מספרים של ציוד מתוצרת החברה, והם הוצגו כחלק מציוד לבקרת מנועים ונשלחו לישראל כאילו היו חלק מהחוזים הממומנים על-ידי ממשלת ארצות-הברית. ג'י.אי הוסיפה 33% על המחיר המקורי (רווח תמורת שיתוף-הפעולה), משלחת הרכש שילמה וקיבלה החזר מהפנטגון. היקף העסקה: 511,600 דולר.

במסגרת רכישת מנועים מג'נרל אלקטריק ב-1984, נכלל חוזה אחריות בסך 5 מיליון דולר. ישראל ביצעה בעצמה חלק מהשיפוצים למנועים, אך ג'י.אי - בניגוד לחוק - לא החזירה את הכסף לממשל אלא הפכה אותו לקופה קטנה. 600 אלף דולר הועברו לחשבון מיוחד שנועד לשימושם של דותן וקצינים אחרים בחיל-האוויר. בין ההוצאות שמומנו באמצעותו: רכישת מסגרות לתמונות, שכירת אוטובוסים לטיולים, רכישת מחשבים ורכישת כפפות גומי.

ממה הוא יתפרנס?

ממה יתפרנסו רמי דותן בן ה-57 ומשפחתו לאחר השחרור? המדינה טענה כי דותן מסר פרטים מלאים על חשבונות הבנק שבהם החזיק את כספי המעילה והשוחד, והיא שמה את ידה על כל הכסף. דותן היה זהיר מאוד בשימוש בכספים, ולא חי בצורה שתעורר חשד. הנכס היחיד שלגביו נטען כי נרכש בכספים ה"מלוכלכים" היה הפנטהאוז של משפחת דותן בצפון תל-אביב. המדינה תפסה את הנכס ומכרה אותו.

כיום מתגוררת המשפחה ברעננה. רעייתו, אלה דותן, היא פסיכולוגית. רמי דותן ודאי לא יוכל לקוות לקבל עבודה שתחשוף אותו לעיני ציבור כלשהו. מצד שני, הוא עדיין אדם חכם מאוד, ערמומי, בעל ידע נרחב בנושאי הנדסה ואווירונאוטיקה. ייתכן שהוא ינסה לנצל כמה קשרים שנותרו לו מן העבר (ולא מעט מפקודיו-לשעבר עודם מדברים עליו בכבוד), על-מנת לקבל פה ושם עבודות ייעוץ.