מי שגר בבית זכוכית

הסיבה לכך פשוטה: הם הבינו, כפי הנראה, שבנושא הזה למדינת ישראל לא רק שאין במה להתגאות, אלא אם נדייק, יש לה הרבה במה להתבייש.

ישראל שלטה ועדיין שולטת על חלקים רבים משטחי יהודה ושומרון. למרות שליטה ממושכת זו, לא טרחה המדינה במשך 35 שנה להקים מכוני טיהור לשפכים ברחבי יהודה ושומרון, לא רק ליישובים הערביים - אלא אף לא להתנחלויות ולערים כאריאל ועמנואל.

אפילו איזורי תעשייה כמו ברקן, שאליו נדדו פתאום כל המכבסות מתחום הקו הירוק, הוקמו ללא מערכות לטיהור שפכים, וזאת למרות שהיה ידוע לכל שהם מזרימים את שפכיהם התעשייתיים לנחלים, ומשם לאקוויפר ההר. 70% מיישובי יהודה ושומרון אינם מחוברים גם כיום למכוני טיהור, והם, יחד עם הפלשתינים, מזהמים את האקוויפר.

כשהשר לאיכות הסביבה, צחי הנגבי, נכנס לתפקידו לפני כשנה וחצי, גם הוא ניסה פעמיים להרים לאוויר את הכדור הזה, של זיהום האקוויפר על ידי הפלשתינים, אך גם הוא חדל מכך מהר מאוד, לאחר שגם הוא הפנים, כפי הנראה, את הביטוי "מי שגר בבית זכוכית, שלא יזרוק אבנים".

אין זה סוד, שמשבר המים בו שרויים ישראל והפלשתינים הוא בעיקר מעשה ידי אדם, ובמידה רבה נוצר על ידי קודמיו של איתם בתפקיד. אם הוא לא מאמין, שיקרא את דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית, שהוגש לכנסת לפני מספר חודשים, אך למרות זאת לא זכה לדיון. אם איתם מחפש אשמים למשבר המים, אין ספק שהוא ימצא יותר מהם ליד שולחן הממשלה, מאשר בכפרים ביהודה ושומרון.