מורה נבוכים לסבירות תעריפי ארנונה

בפסק דין יוצא דופן מנתח בית המשפט המחוזי בחיפה את המדדים לבחינת סבירותם של תעריפי ארנונה, בודק את בסיס הנתונים של המומחה ומייצר ניירות עבודה משל עצמו: "יש להשוות את הארנונה הנדרשת מהמפעל ברשות המקומית שבמחלוקת, לעומת ארנונה שהיתה נדרשת מאותו מפעל ברשויות מקומיות אחרות, כמכלול אחד כולל הקרקע והמבנים".

ביום 17.10.02 ניתן פסק דין יוצא דופן בבית המשפט המחוזי בחיפה מפי השופט י.דר, שעניינו סבירותם של תעריפי הארנונה שהוטלו על העותרות: פוליכרום מינרליים (1978) בע"מ ונשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ. העותרות, המנהלות מפעלים בתחום עירית נשר, עתרו לסעד הצהרתי כנגד העירייה, שיצהיר על בטלות הסיווג בו חויבו, בין היתר משום שהוא בלתי סביר באופן קיצוני בהיותו גבוה יחסית לתעריפים אחרים בצו הארנונה, במיוחד ביחס לתעריפים שנקבעו למפעלי תעשייה אחרים, שאינם עוסקים בייצור מלט, כיבוי סיד וכדומה.

בחינת סבירות תעריפי הארנונה הינה, בדרך כלל, מלאכה מסובכת ביותר המצריכה בקיאות ומיומנות מיוחדת, הכרות מעמיקה של שיטות החיוב והמדידה, ידיעת ההיסטוריה של דיני הארנונה, הבנה של עקרונות כלכליים, דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים, כמו גם שליטה בסיסית ביסודות האריתמטיקה והסטטיסטיקה. עקב הכבדת נטל הארנונה מזה שנים רבות, נדרשים בתי המשפט לאחרונה לעסוק שוב ושוב בסבירותם של תעריפי ארנונה. מטבע הדברים, התכונות והכישורים הנדרשים לבחינת שאלת הסבירות אינם יכולים להיות נחלתם של כל בתי המשפט בישראל, והם נאלצים להשתמש במומחים חיצוניים ובאינטואיציות שיפוטיות מבורכות.

אלא שלא כך היה גורלה של העתירות בעניין סבירות תעריפי הארנונה של עירית נשר. העתירות הובאו בפני השפוט דר, אשר עמד על הקשיים והבעייתיות בבחינת סבירותם של תעריפי הארנונה על פי מדדים שונים במסגרת פסק הדין: "כיצד נשווה? האם לפי סוג העסק? לפי השטח הכולל? לפי שטח בנוי בלבד? האפ נפריד בין סוגי מבנים שונים, כמו בין מבנים סגורים וסככות? האם נשווה על פי מספר מועסקים? ואם צריך להשוות בין מספר נתונים (למשל, שטח בוני ומספר מועסקים), כיצד נשקלל בין הנתונים?"

בית המשפט קבע את המדדים לפיהם תבחן סבירות תעריפי הארנונה. ראשיתה של ההשוואה היא עם רשויות מקומיות אחרות כפי שנפסק בבג"ץ 764/88. אלא שהגדרה זו סתומה וכללית למדי, היא אינה מפרטת איזה רשויות מקומיות יבואו לצורך ההשוואה, כיצד ייבחרו ואיזה משקל יינתן לכל אחת מהם במסגרת ההשוואה.

השופט דר קובע, כי "אין לשלול השוואת עיריות למועצות מקומיות, אם כי הייתי בוחן את מספר התושבים ברשות המקומית. כלומר, הייתי לוקח בחשבון מועצות מקומיות ולא רק עיריות, אם מספר התושבים שבהם קרוב למספר הנדרש בעירייה." בית המשפט מוסיף, שיש לתת משקל נמוך לאזור גיאוגרפי, אם כי יש לתת משקל גבוה יותר לקרבה למרכז הארץ או לערים הגדולות. אם יש רשות אחת או שתיים שקבעו גם הן תעריפים בלתי סבירים, אין בכך כדי להעיד על סבירות התעריף ברשות המקומית הנבדקת.

ככלל, קובע השופט דר, יש לבחון את סבירות תעריפי הארנונה על פי הכלל שהתווה בבג"ץ 7053/96 אמקור נגד משרד הפנים, שם נפסק, כי אין לדלות נתון אחד לצורך ההשוואה אלא יש לשקלל את מכלול הנתונים הרלבנטיים. לשם כך מביא בית המשפט את הדוגמה הבאה: "השאלה היא אינה כמה מחייבים אותי בגין המטבח במסעדה, אלא מה סכום הארנונה הכולל בו אני מחויב בגין המסעדה".

יישומו של הכלל מחייב, לדעת בית המשפט, להציב את העסק, על כל מכלול רכיביו ומאפייניו, ברשויות מקומיות אשר יכולות להוות בסיס להשוואה על פי המדדים שנקבעו, ולבדוק האם שיעור הארנונה הנדרש ממנו חורג באופן בלתי סביר מיתר הרשויות המשוות.

לשם כך, בדק בית המשפט בעצמו את בסיסי הנתונים שהובאו בפניו, ולאחר שמצא אי דיוקים ערך השוואה משלו. בית המשפט אף עשה שימוש בידיעתו השיפוטית וקבע, כי בניגוד לדעתו של ב"כ העותרות, קיימים מפעלי תעשייה גם באזור ב' של העיר חיפה. מההשוואה שערך בית המשפט עולה, כי שיעור הארנונה שהיה מוטל על כל אחת מהעותרות, אילו הייתה מעתיקה את מפעלה לחלק מהרשויות המקומיות המשוות, היה גבוה יותר מזה שדרשה עירית נשר. התוצאה היא, שאין חוסר סבירות בתעריפי שהוטלו על העותרות. העתירות נדחו (עת"מ 427/02, עת"מ 444/02).

הכותב מתמחה בייעוץ בתחום המיסוי המוניציפאלי.