געגוע עמוק לנורמליות

"מלחמה על הבית", מאת אילן חצור, תיאטרון החאן. בימוי: מיכאל גורביץ; עיצוב במה: פרידה קלפהולץ; משתתפים: ליליאן ברטו, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, לירון ברנס, יואב היימן, יוסי עיני, אוהד קנולר, אלי בן דוד.

המחזה מתרחש בישראל, עשור מהיום. המדינה הרוסה, שורר בה רעב והממשלה מייבאת אפריקנים כדי למלא את שורותיו המדולדלות של הצבא. מבוסס על כמה מחזות מאת אריסטופנס.

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") טוען שהחאן, בניגוד לתיאטראות רפרטוארים אחרים, ממשיך "להציג קו יוצא דופן, בכך שהוא לא פוחד להתמודד עם המציאות המטורפת סביבנו, ואף מנסה לעשות חשבון נוקב עם המנהיגים ועם העם".

המציאות העתידנית שמוצגת כאן "לא ממש מרוחקת מהמציאות העכשווית (...), ובאמצע כל הטירוף מציב חצור את הזוג מלכי וציונה, שנמאס להם כל-כך מללכת כפופים בדירתם מפחד הכדורים התועים, שהם מחליטים לעשות הסכם שלום פרטי עם הצד השני, אחרי שמסרו את בנם היחיד לאימוץ למתווך השבדי. באקט הפרטי הזה חבוי כל המסר האנטי-הירואי של המחזה, שהגעגוע העמוק שלו הוא לנורמליות, כמעט בכל מחיר". גם כאן, כמו במיטב הסאטירות, "מאחורי הצחוק מסתתר ייאוש גדול".

בר-יעקב משבח את המשחק. "הלהקה בהדרכת מיקי גורביץ' הולכת ומתגבשת לאנסמבל בעל גמישות פיזית וקולית מרשימה, שבונה דינמיקה קומית נהדרת". כל השחקנים "מצוינים, וכל ההצגה היא תענוג אחד גדול, פשוט סאטירה למופת וחובה תרבותית".

אליקים ירון ("מעריב") מתרשם הרבה פחות. המציאות שלנו כל-כך מוטרפת, שהסאטירה כאן "מדדה מאחוריה". חצור לוקח תמונות מתוך המחזות של אריסטופנס, כדי "למלא את המחזה שלו בבשר", אבל בין הקטעים האלה "כבר לא נשאר הרבה, חוץ מבדיחות כאלה ואחרות. אבל הבעיה העיקרית היא בהצגה עצמה. בימויו של גורביץ', שלא כדרכו, מרושל להפליא והלהקה נראית ונשמעת לרוב כלהקה צבאית שהורכבה מטירונים". גם גורביץ' וגם קלפהולץ, המעצבת "ראו ימים טובים מאלו". מי שכן מקבלים שבחים הם ברטו ופרידלנדר שמצליחים, שלא כמו השאר, לשמור על ייחודם כשחקנים.

איתן בר-יוסף ("העיר") מציין "שעה ורבע של הנאה צרופה". חצור "לא ממש שיכתב את אריסטופנס, אלא נטל בהשאלה מצבים קומיים וריצף אותם מחדש בפסיפס צבעוני ועכשווי". וגם אם "הקריקטורות של חצור צפויות למדי, הן בהחלט משעשעות, לא מעט בזכות משחקו המצוין של הצוות (במיוחד בולטים עיני ובן-דוד). עלי מוהר, שכתב את הפזמונים, מספק כהרגלו שורות נפלאות, והמוסיקה של יוני רכטר משלימה את תהליך הישראליזציה של אריסטופנס".

אז לא ממש "סאטריה אלימה ונשכנית", אבל בהחלט "הפקה חתרנית", והצדעה לגורביץ' על "האומץ והנחישות".

אם יש אכזבה, היא נובעת מתחושת הדז'ה וו, בשל הדימיון ל"מילה של אהבה" שגורביץ' כתב וביים. לא שזה הופך את "מלחמה על הבית" ל"הצגה פחות מוצלחת - אבל מותר לקוות" שבעתיד "גורביץ' יצליח לפתח בתיאטרון הפוליטי שלו שפה בימתית קצת יותר מורכבת, קצת יותר תובענית".

בקיצור: לדעת הרוב - סאטירה למופת, תענוג גדול והנאה צרופה. ישנה גם דעה, לפיה הבמאי כבר ראה ימים טובים מאלה.