רשומים בטאבו: נדל"ן - הקשת המזרחית

הקשת הדמוקרטית המזרחית, חבורת אינטלקטואלים ופעילים חברתיים, הצליחה לגבור על פוליטיקאים,אילי נדל"ן והלובי החזק של הקיבוצים והמושבים, ולהעביר בבג"ץ החלטה שהופכת את כל ההתייחסות לקרקעות המדינה. צדק חלוקתי, תשננו את הביטוי

הודעת השופט תיאודור אור היתה קצרה. החלטות 717, 727 ו-737 של מועצת מקרקעי ישראל בטלות, הנימוקים בפסק-הדין.

בשניות הראשונות, איש באולם המפואר של בית-המשפט העליון לא זז. אולי כתגובת הלם קלה על ההודעה הלקונית, שבאה בסיומה של דרמה גדולה. אחר-כך יצאו כולם החוצה. נציגי קיבוצים ומושבים בפנים חתומות, אנשי הקשת המזרחית הדמוקרטית, הזוכים הגדולים בבג"ץ, בקושי הצליחו לבלוע את החיוך.

הודעת השופט יצרה בבת-אחת מציאות חדשה. משמעותה המיידית היתה, שבעת שינוי ייעוד קרקע חקלאית, אין לחשב את הפיצוי המגיע לחקלאים בהתאם לשוויה לאחר שינוי הייעוד, אלא בהתאם לשווי החקלאי, כפי שהיה מקובל לפני שנות ה-90.

המשמעות העמוקה יותר היתה שלראשונה הכיר בית-המשפט בכך שצריכים להיות עקרונות אחרים לגמרי בחלוקת משאבי המדינה. צדק חלוקתי היה המושג החדש שהוטל לחלל האוויר. העיתונים שיצאו באותו יום ציינו כיצד חבורה, כמעט אלמונית למרבית הציבור, הצליחה לגבור על הפוליטיקאים המשופשפים ביותר שיצרה המציאות הישראלית. בלי ספק, מדובר בהחלטה בעלת משמעויות היסטוריות, בעלת השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע הן לקרקעות המדינה והן במובן החברתי.

רק לאחר כמה דקות של תדהמה החלו כולם לעכל את הדברים. הקיבוצים והמושבים הכריזו כבר באותו מעמד שמעתה המאבק יועבר לשולחן הממשלה. ואילו חברי הקשת הבינו שמעתה מוטל עליהם לדאוג לכך שההישג הטרי שלהם לא יישחק עד דק בעקבות לחצים פוליטיים.

בינתיים, בעקבות החלטת בג"ץ, ועד לקבלת החלטה אחרת במועצת מקרקעי ישראל, כל העסקות בקרקע חקלאית מוקפאות, בהן עסקות לבנייה רוויה, הרחבות מושבים וקיבוצים, וכן עסקות להקמת מבני תעסוקה. משמעות הדבר היא שיתוק כמעט מוחלט בעסקות בקרקע חקלאית.

דוד לוי שקל

יולי 1996, כך נוהגים לומר ותיקי הקשת הדמוקרטית, הוא התאריך שבו החל הכול. דוד לוי בדיוק עזב את הליכוד. מספר חברים מצולקים ממאבקים פוליטיים קודמים, כושלים למדי, במסגרת הפנתרים השחורים ותמ"י - בהם ד"ר סמי שלום שטרית, שנמצא כיום בפוסט דוקטורט ב-UCLA; ויקי שירן, מרצה לקרימינולוגיה בבית ברל; ואיש התקשורת משה קריף - החליטו לפנות אליו ולהציע לו לעמוד בראש תנועה חברתית-מזרחית חדשה, שלשם שינוי לא תהיה מזוהה עם הליכוד ועם הימין.

הם הגישו ללוי מסמך מנומק ובו רעיונות הנוגעים לשינוי השיח החברתי בארץ. בנייר הוזכרו נושאים כמו דיור ציבורי, קרקעות, קיבוצים ועיירות-פיתוח, חינוך ועוד. לוי האזין בכובד ראש, וכעבור שבועיים חזר לליכוד. החבורה המאוכזבת החליטה להמשיך ולהיפגש.

במהלך השנה הם צירפו מספר חברים נוספים: ד"ר הנרייטה דהאן-כלב, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בן-גוריון; פרופ' יהודה שנהב, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שכיום נמצא בשבתון בארצות-הברית; אלי שעיה, מנהל בית-הספר קדמה; דולי בן-חביב, מרצה לספרות; שוש גבאי ואחרים. הקבוצה החליטה להיפגש בכל שבת שלישית, ולהמשיך ולשוחח על צדק חברתי, הסכסוך היהודי-ערבי, ובעיקר לברר מדוע השיח המזרחי תקוע, ואינו מתרומם לשום מקום.

כדי להתקדם, הם החליטו שכל אחד מהם יביא חמישה חברים חדשים, ובדצמבר 1996 הם התכנסו שוב, למרבה האירוניה, דווקא בבית-ההארחה של קיבוץ שפיים, שיהפוך אחר-כך לאחד מסמלי המאבק בקיבוצי הנדל"ן.

עוד באותה פגישה החליטו על הקמת התנועה, כאשר המשימה הראשית לאותו יום היתה להעניק לה שם. בסופו של דבר נבחרה הצעתו של ד"ר יוסי יונה - הקשת הדמוקרטית המזרחית. החברים בילו כמה שעות נוספות בוויכוח סביב השאלה האם לכלול גם את המילה "מזרחית", שקיים סיכוי שתרתיע רבים מלהצטרף. בסופו של דבר הרוב הצביע בעד.

מיומה הראשון התחבטה התנועה בשאלה האם להפוך לתנועה אקדמית, מתלבטת ואוונגרדית, או לתנועה פוליטית. השאלה הזאת טרם הוכרעה עד תום עד עצם היום הזה. מהר מאוד התברר שהחברים הם בעלי דעות פוליטיות קוטביות, הנעות בין תמיכה במדינת כלל-אזרחיה - יהודים ופלסטינים - ועד לעמדות ימניות. כולם הסכימו שזהו מתכון בטוח לכישלון בפוליטיקה.

כבר בכנס הראשון הוחלט שבמקום להתווכח על הנושאים השנויים במחלוקת, יש לבחור נושא מאחד. הבחירה נפלה על הדיור הציבורי. זה היה לאחר ששלמה וזנה, אמן ירושלמי, סיפר לחברים כיצד עמידר ניסתה לפנותו מדירת הדיור הציבורי שבה המשיך להתגורר לאחר מות הוריו.

וזנה העלה את השאלה מדוע דייר הדיור הציבורי אינו נהנה מזכויות בן-ממשיך כמו חבר קיבוץ או בן מושב, ועליו לפנות את ביתו עם מות הוריו. החברים האזינו, והחליטו לפתוח במאבק שיתמוך בחקיקת חוק דיור ציבורי, שיאפשר ל-100 אלף דיירי הדיור הציבורי לרכוש במחיר נמוך את הדירות שבהן התגוררו שנים רבות.

כבר בשלב הראשון הם סיגלו לעצמם טכניקה שבה התמידו גם בהמשך: לימוד הנושא על בוריו, עבודת לובי בכנסת וליווי תקשורתי. הפגישה הראשונה נערכה עם חבר הכנסת רן כהן ממרצ, שמיד נרתם למשימה. אריה דרעי, מי שנראה היה בתחילה כבעל פוטנציאל טוב לתמוך בחוק, הפתיע בהתנגדות עזה לרעיון. בקשת זוכרים עד היום את הצעקות שעלו מהחדר שבו התקוטטו שנהב, קריף, דהן ודרעי. בקשת ציינו את היום הזה כאכזבה נוספת מתנועת ש"ס, שחלק מהחברים תמכו בה עד לאותו יום.

מאז אותו ויכוח, יש לקשת עמדה מסתייגת למדי מש"ס. לדעת ד"ר יצחק ספורטא מהקשת, ש"ס נכשלה בממד החברתי ובממד הזהותי-אתני ונותרה מפלגה חרדית לאומית, שלוקחת מהעוגה אך לא משנה את אופן חלוקתה. הימים היו שלהי ממשלת נתניהו. חברי הקשת הפגינו ליד ביתו של שטרית, שאף הוא התנגד לחוק. אך אז נוצרה הזדמנות מיוחדת. אביגדור קהלני שכר את שירותי יחסי-הציבור של קריף, וזה שכנע אותו לתמוך בחוק. נתניהו כעס, ואף טלפן כולו זועם לקהלני, אך שום דבר לא עזר. החוק עבר ב-19 באוקטובר 1998.

חוק הדיור הציבורי רחוק מלהשביע את רצון חברי הקשת. בתחילה הוא הוקפא על-ידי שטרית ונתניהו, שבמקביל הבטיחו את תקבולי דירות עמיגור לסוכנות. גם החוק שהתקבל אחר-כך, על-ידי ממשלת אהוד ברק, הוא צל חיוור של התקוות להעניק את הדירות כמעט בחינם. בפועל נמכרו עד היום כ-17 אלף דירות מתוך 100 אלף דירות הדיור הציבורי. בקשת אומרים שהממשלה והחברות המשכנות מוציאות לדיירים את הנשמה, מתוך תקווה שלא יקנו את הדירות.

שנתיים של דיונים לתוך הלילה

אחרי חקיקת חוק הדיור הציבורי, הביא חבר הקשת ד"ר יוסי דהאן את המשפטן ד"ר סנדי קדר לאחת מפגישות הקשת. קדר, מרצה בחוג למשפטים באוניברסיטת חיפה, הציג את מה שהוא כינה העיוות במשטר המקרקעין, והסביר לראשונה ששאלת הקרקעות אינה נדלנ"ית בלבד, אלא בעיקר חברתית. שנתיים הם בילו בדיונים וויכוחים לתוך הלילה, ובראיונות לעיתונים, ורק בתום תקופה זו החליטו לפנות לבג"ץ.

קריף סיפר אחר-כך שחלק מחברי הקשת חששו שהפנייה לבג"ץ תהיה בעוכריהם, שכן בית-המשפט מגלה אסרטיביות רבה בנושא חירויות, אך אינו נכנס לשאלות חברתיות. הם פחדו שאם בג"ץ יכריע נגד הקשת, הוא יסתום את הגולל על הדיון כולו. אחרים אמרו, שגם הפסד לא יצליח להוריד את הדיון מסדר-היום הציבורי. ספורטא אמר שגם אם יפסידו - זה יהיה הפסד מפואר, וכי הקשת לא הבטיחה לנצח תמיד. ניסיונם של החקלאים לחוקק את חוק זכויות חקלאים בקרקע שכנע אותם שאין מוצא אחר.

הקשת הדמוקרטית גייסה את עו"ד אביגדור פלדמן, שעשה את העבודה כמעט בהתנדבות. את הרקע לעתירה כתבו קדר ושותפו לכתיבה, פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון.

בינואר 2000 הוגש הבג"ץ, הדורש לבטל את החלטות המינהל העוסקות בפיצוי החקלאים. בהמשך לדרישת בג"ץ הקימה ממשלת ברק את ועדת מילגרום, בראשות הממונה על התקציבים דאז, דוד מילגרום, כדי שתספק את תשובת הממשלה. החקלאים טענו כל העת שהוועדה עוינת אותם, והאשימו את מנהל המינהל, עו"ד אבי דרכסלר, בתמיכה בקשת הדמוקרטית. ועדת מילגרום הגישה את המלצותיה בדצמבר 2000, אך אלה אפילו לא הגיעו לשולחן הממשלה. החקלאים, מעודדים מהבטחות של פוליטיקאים טרם בחירות, דחו את המסקנות בבוז, בדיוק כפי שעשו למסקנות ועדת רונן.

אחר-כך היו בחירות, ובג"ץ הקפיא את כל העסקות בקרקע חקלאית, מתוך תקווה שהקפאה זו תאלץ את הממשלה לספק תשובה. אך גם ממשלת שרון סירבה להכריע, ובסוף אוגוסט 2002 החליט בג"ץ מה שהחליט. מאז עושים החקלאים מאמצים רבים להשיב לסדר-היום את המלצות ועדת מילגרום, שלהן התנגדו במלוא המרץ בדיוק שנתיים קודם-לכן .

תחושה של החמצה

לולא הבג"ץ של הקשת המזרחית, שאליו הצטרפה גם החברה להגנת הטבע, מושבים וקיבוצים היו ממשיכים להגיש לוועדות התכנון תוכניות לבנייה רוויה על קרקע חקלאית, במקומות ראויים ובמקומות שאינם ראויים. חלק מהתוכניות היו מתאשרות, ויישובים חקלאיים, בעיקר במרכז הארץ, היו משלשלים לכיסיהם את תקבולי הקרקע, שבשלב הבא היתה עוברת לבעלי ההון.

בקשת אומרים שבעתירתם הם לא התכוונו לכך שבג"ץ יעשה רפורמה קרקעית, אלא ביקשו לפתוח בדיון ציבורי על עתיד הקרקעות בתוך הקו הירוק. בסיפוק רב הם שמעו את יו"ר קק"ל, יחיאל לקט, החבר במועצת מקרקעי ישראל, אומר ביום עיון שנערך באמצע נובמבר 2002, שמה שהיה לפני בג"ץ, כבר לא יוכל לחזור על עצמו. הם ציינו לעצמם שלזה בדיוק התכוונו.

בקשת ערים לכך, שהבג"ץ אינו סוף פסוק, וכי המערכת הפוליטית, הבנקים, יזמי הנדל"ן, קיבוצים ומושבים יעשו הכול כדי להפחית מהשפעת פסק-הדין. לטענתם, חשש זה רק מגביר את הצורך בהתארגנות חברתית שתגבה את החלטת בית-המשפט ותשמור על יישומה.

למרות ההצלחה, יש בקשת גם תחושה לא קלה של החמצה. הם מרגישים שהם לא באמת מצליחים לרתום את ההמונים לפעילות חברתית. הם לא הצליחו לגייס אף חבר כנסת שיעמוד לצדם, הם לא הצליחו לגרום לשום ארגון או מפלגה לצאת נגד שרון גם אחרי שהוכח שפעל בניגוד עניינים בנושא הקרקעות. גם ראשי הרשויות בעיירות הפיתוח אינם מפנים זמן לפעילות. הם גם מצטערים על כך שלא השכילו לתקוף את המתנות שמעניקה המדינה לבזק, בז"ן ופי גלילות, באמצעות הקרקע, אך מתרצים זאת בחוסר משאבים מספיקים. הם מקווים שעוד ימצאו פנאי גם לכך.

המנוף של אליקים רובינשטיין

גורמים רבים במשק אומרים כיום, שאם הקשת לא היתה שם, מישהו היה צריך להמציא אותה, וכי היא שימשה בסופו של דבר כענף, שהיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ושרי ממשלה רבים העדיפו להיתלות עליו אחרי שהבינו שהחלטות מועצת מקרקעי ישראל לוקות בחוסר סבירות.

על-פי עמדה זו, הקשת, שבאה לבית-המשפט כעותר ציבורי, איפשרה לרובינשטיין לומר את דברו, מבלי להיחשד בנטייה פוליטית.

כמה חודשים אחרי הבג"ץ, אפילו בקשת מתקשים לעכל את מה שקרה. לדעתם, מעבר לעובדה שהם הגיעו עם טיעון צודק, שיחק להם גם המזל. הם הגיעו כגוף נטול כל אינטרסים אישיים, כמי שבעצם אין להם מה להרוויח מפסק-הדין, וזאת בניגוד לחלק מהחקלאים, שנתפסו, בצדק או שלא בצדק, כמי שעומדים להפוך למיליונרים על-חשבון כלל הציבור.

הציבור התקשה בתחילה להבין מי הם: מזרחים, אינטלקטואלים, שמאלנים המחוברים מצד אחד למוסדות אקדמיים, ומצד שני זוכים לתמיכת הליכודניקים מעיירות-הפיתוח. ארגון גרנות ועו"ד שרגא בירן האשימו אותם שהם תומכים בזכות השיבה. במקביל הם זכו לתמיכה של חלקים מתוך ש"ס בהנהגת אלי ישי. הם לא התאימו לשום תיוג שהכיר הציבור.

ספורטא אומר שהקשת הדמוקרטית נוצרה כדי לשנות את העולם מתוך הבנה שההשפעה המצטברת תיצור בסופו של דבר שינוי משמעותי. "אולי זה נאיבי, אבל אם לא נהיה נאיבים לא נוכל לזוז מטר", הוא אומר.

ספורטא גם מאמין שלבג"ץ הקרקעות יש כבר השפעה מצטברת, וכי העובדה שהמפלגות כה טורחות כיום להדגיש את הפן החברתי שלהן, היא תוצאה ישירה של הבג"ץ.

ממשיכים להתלבט

ארבעה חודשים אחרי הבג"ץ, הקשת הדמוקרטית ממשיכה להתלבט בדיוק באותן סוגיות שאפיינו אותה מאז ראשית דרכה.

יש מי שממשיך לטעון שצריך לצאת יותר לשטח, לשכונות, ולעורר את הציבור, אחרים רואים את עצמם כלוביסטים בלבד, שתפקידם להשפיע על מקבלי ההחלטות. סמי שלום שטרית, ובמידה רבה גם קריף, מאמינים שיש להצטרף למשחק הפוליטי בתור מפלגה בעל גוון עדתי. מין מרצ המיועדת למזרחים חילונים. אחרים ממליצים להתרחק מהמגרש המסוכן הזה כמו מאש.

המתנגדים להליכה לפוליטיקה טוענים שסופרמרקט הדעות בתנועה הוא כה רחב, עד כי הציבור יתקשה לבלוע אותו, וכי אין טעם לנסות לכבוש את הכנסת עם שנהב, התומך במדינת כל אזרחיה, באגף אחד; ועם קריף, שיש לו קשרים טובים עם ישי ותנועת ש"ס, באגף האחר.

קדר אמר לא פעם שגדולתה של הקשת הדמוקרטית היא בכך שהיא מצליחה לגשר בין אנשים בעלי דעות פוליטיות מנוגדות. קדר מושך כיום לכיוון של הפיכת התנועה לגוף ממוסד ומסודר הרבה יותר, העוסק בנושאים של זכויות חברתיות, גוף שיש לו אנשי תקשורת, ועורכי-דין בשכר, משהו בסגנון של אדם טבע ודין והאגודה לזכויות האזרח.

קדר מטיל בעצמו ספק בהתגשמות שאיפה זו, ולכן הוא מאמין שהקשת תהיה בסופו של דבר גוף שהוא גם מצפון וגם מצפן, המסמן כיוונים, קובע סדר-יום, ויוצר שיח ציבורי חדש. גם הוא אינו חושב שההבדל בין הדעות הפוליטיות מהווה בעיה.

יונה מחזיק בדעה שלפיה על הקשת להוות "מגדלור מזרחי". קריף טוען שהדבר גובל בחוסר אחריות ציבורית, שכן הספינה עומדת לטבוע בכל רגע, וכי אין להשאיר את הזירה בידי הקומבינה הפוליטית, שעיקר מומחיותה הוא בלמוסס החלטות.

פעיל הקשת עמי שטייניץ אומר שכעת כולם מרוכזים בקרקעות, בחינוך ובאמנות מזרחית. המחלוקות מובילות לעתים לרגעים קשים, שבהם אנשים כועסים ועוזבים, אבל אחר-כך הם חוזרים. הוא מגדיר את חברי הקשת כקבוצה מקצועית, שהמטרה שלה אינה להוציא את ההמונים לרחוב, אלא להשפיע על סדר-היום הציבורי והשיח החברתי.

לספורטא, כדרכו, יש הגדרה יצירתית. הוא מגדיר את הקשת כתנועת פעילים מתרחבת, שמוכנה לקלוט חברים חדשים. לדבריו, אנשים כל הזמן באים והולכים, כאשר כיום רשומים בתנועה כ-130 חברים המשלמים מסים. הגרעין הקשה מצומצם הרבה יותר. "תביאו לי עוד 500 איש, ואני הופך את העולם", הוא אומר.

את מי שצופה פילוג על רקע חילוקי-הדעת מנסה קריף להרגיע. לדבריו, הקשת היא תנועה אחראית, המנסה להתקיים בתוך שדות של אי-הסכמה. לדבריו, אחדים מהחברים פעילים בנושא הכנסת תכנים מזרחיים לתוך ספריהלימוד, אחרים רוצים למתוח את הסוגייה עוד יותר, ודורשים להכניס לתוכם גם תכנים פלסטיניים. הפשרה תימצא, כמו תמיד, באמצע.

בקשת יודעים שהמבחן האמיתי מתרחש עתה, והוא כרוך בשאלה האם יצליחו להרים לאוויר יעד אמיתי, שכולם יוכלו להתרכז סביבו, או שהמחלוקות יקרעו את התנועה מבפנים. מה שברור הוא שמי שיש לו שאיפות פוליטיות, מבין עתה יותר מתמיד שהוא יצטרך להגשים אותן בחוץ. הבחירות, שנכפו בהתראה כה מצומצמת, השהו בינתיים את כל התוכניות.

יבוטל השר"פ

במקביל לבג"ץ הקרקעות, מצאו מספר חברים בקשת נושאים נוספים לקחת בהם חלק. הם שותפים למאמץ להחדיר תכנים מזרחיים למערכת החינוך, ומנהיגים מאבק בערוץ הפורנוגרפיה מתוך אמונה שהוא מוביל לאלימות נגד נשים. בקואליציה עם כמה ארגונים נוספים הם פועלים לביטול החינוך המקצועי, בטענה שהוא מסליל בעיקר את המזרחים לעולם של עבודה שאין בו קידום אמיתי, והוא אינו מספק מענה לשוק העבודה המשתנה ולמוביליות חברתית.

לטענתם, החינוך המקצועי הנו טעות ביסודו, שכן הוא מטיל על ילדים, בעיקר ממשפחות מזרחיות מוחלשות, מעמסה כפולה - גם בית-ספר עיוני וגם לימוד מקצוע, שבפועל ניתן ללמוד אותו אחר-כך במספר קטן הרבה יותר של שעות. כדוגמה הם מביאים את מקצוע הספרות, שבבתי-הספר המקצועיים הוא נלמד במשך 2,700 שעות, ואילו בקורסים להשתלמות מקצועית משקיעים בו 60 שעות-לימוד בלבד.

לטענתם, החינוך העיוני מעניק כישורי-חיים ותובנות, ואילו החינוך המקצועי מנציח את הפער שלפיו בנו של פועל ימשיך להיות פועל, מבלי יכולת לצאת ממעגל העוני.

בפעילות נוספת יצאו חלק מהחברים במחאות נגד תקציב המדינה, בעיקר באמצעות הפגנות מול ביתו של שר האוצר, סילבן שלום.

ספורטא מתמקד באי-החזרת השר"פ, בקואליציה קטנה עם קו לעובד. לפני הבחירות הקודמות הוא היה פעיל בחקיקת חוק חינוך חובה לילדים בגיל הרך. החוק התקבל, אך בוטל בסופו-של-דבר במסגרת חוק ההסדרים. לדבריו, הפוליטיקה עובדת כמו פוליטיקה, ואילו תפקיד הקשת הוא להיות הסמן השמאלי שלה.

צרו איתנו קשר *5988