"פרגודים", מאת ז'אן ז'נה, תיאטרון הבימה (בשיתוף פסטיבל ברלין). תרגום ועריכה: דורון תבורי; בימוי ועריכה: אופירה הניג; עם: דורון תבורי, אופירה הניג, רבקה נוימן, ליאת גורן, סלאח בכרי.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ) כותב שהמחזה, "יותר מהיותו משל פוליטי", הוא "מורכב, פשטני ומבולבל. הוא מתחיל כמין חזיון גרוטסקי וצבעוני על החתן העני של הכלה המכוערת, על שפע דמויות כמו פולקלוריסטיות שסביבן(...), נמשך לשרטוט המצב הקולוניאלי המידרדר, והשנאה של המדוכאים למול הכוח של המדכאים גוררת לשפיכות דמים חסרת תכלית". חלקה השני של ההצגה חוזר "לחזיון הגרוטסקי בתמונות ארוכות של עולם המתים". ושם גם "המחזה וגם ההצגה מאבדים את כוחם ומתפזרים".
"ההצגה מושקעת ומוקפדת", אבל קשה לרדת לעומקו "של המחזה, עם הפיוט הבוטה שלו", והנדלזלץ לא בטוח שכל זה לטעמו, אבל תבורי, שנראה כרוח החיה של ההפקה, עושה "שני תפקידים מרכזיים ומרשימים בכוחם, גם אם מוגזמים בכוונה. הניג וצוות השחקניות, בהתלהבות ובמעורבות שלהן, מעניקות לחזיון זה חיים מרתקים ומימד של הישג מיוחד ואף מרשים, בעיקר בחלקו הראשון".
בסך הכל, "הישג קיבוצי של יצירה ולהקה" ויש כמה ביצועים משחקיים מרשימים, ביניהם בולטים בעיקר בכרי וגורן.
שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין, שהמחזה "נחשב מצד אחד ליצירה המורכבת והפוליטית ביותר של ז'נה, ומצד שני - לטקסט בעייתי מבחינה דרמטורגית".
ההפקה "משתדלת ללכת בעקבות ז'נה בבילבול בין האמת לאילוזיה בליהוק: גברים משחקים נשים, ערבים ויהודים משחקים במשותף את האירופאים והערבים, וסגנון המשחק מוחצן, ליצני ובוטה. לרגעים זה יוצר תמונות מרשימות(...), אך חלק גדול מהזמן זה נראה כמו מניירה מתחכמת".
אבל "ההחמצה המרכזית היא הוויתור על השימוש בפרגודים, שהם הדימוי המרכזי של ז'נה של המציאות ההזויה, שתמיד מסתירה מאחוריה פן נוסף". התיאטרון האבסורדי של ז'אנה "הופך כאן לאוסף מקרי וארוך (יותר משלוש וחצי שעות) של תמונות ליריות גרוטסקיות, שבהן השחקנים מגישים, בעיקר בצעקות, מונולוגים ארוכים או דיאלוגים. כחומר לדיון זה אולי מגרה, אבל כתיאטרון זה פשוט מתיש ומנוכר מדי".
אליקים ירון ("מעריב") מסכים שההצגה אינה "מקלה על הצופים, ולא רק בשל אורכה אלא בעיקר בשל מורכבותה". היא "לא חווייתית, שכן אין בה כמעט ביטוי לרגשות", וגם העלילה לא בהירה. "מכל החוטים שנשזרים כאן עולה מוטיב מרכזי העוסק ביחסי כובש ונכבש".
בשל משחקי הזהויות שחקנים "מרבים לצעוק", אבל "מתבלטים כאן תבורי במשחק מסוגנו ומרשים, ליאת גורן וסאלח בכרי", ו"ההצגה כולה היא מבצע ארגוני מרשים". התיאטרון "נטל על עצמו משימה גדולה והוא עומד בה בדרך כלל בצורה מרשימה".
בקיצור: מחזה מורכב, ארוך ולא קל לצפייה, על יחסי כובש ונכבש. ועל אף שהמשחק מרשים, והמשימה גדולה ומרשימה, עדיין, זהו תיאטרון מנוכר ומתיש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
