"וידויים של מוח מסוכן" הוא סיפורו של צ'רלי הירש (המכונה צ'אק) באריס, ממציא בלתי נלאה של שעשועוני טלוויזיה ורוצח מטעם הסי.אי.איי. כל זאת, אם להאמין למה שהוא עצמו מספר ולסרט שנעשה על-פי האוטוביוגרפיה שלו.
"וידויים של מוח מסוכן" הוא גם סרט שאפתני, עבודתו הראשונה של ג'ורג' קלוני כבמאי, שמאמציו להפתיע מן התמונה הראשונה ועד האחרונה תואמים את התסריט המפותל והמבריק, שכתב התסריטאי המעולה, צ'רלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'").
ספרו של באריס מגולל את סיפור חייו מראשית שנות ה-30, כשהיה ילד קטן ועד ל-1980, השנה שבה סיים את כתיבתו. שנתיים לאחר מכן יצא הספר לאור ולא עורר תשומת-לב, עד שנפל לידיהם של שני מפיקים הוליוודיים נמרצים.
התסריט שקאופמן רקח מהספר הוא לא פעם גאוני, לא פעם מסעיר, ותמיד מפתיע וחדשני. קאופמן יודע שאי-אפשר לספר סיפור באמצעים קולנועיים בדרך הישנה ההיא, לגולל את חייו של הגיבור מאלף לבית, בקו ישר אל הסוף.
קאופמן גם נאבק בעובדה שהגיבור שלו הוא טיפוס מחורבן למדי, מפיק של זבל טלוויזיוני (שנערם גם אצלנו בשנים האחרונות) בימים, ורוצח מטעם הסי.איי.אי בלילות. בעיצומה של המלחמה הקרה הוא שלח לעולם שכולו טוב 33 אנשים.
הצירוף המיוחד הזה, של טלוויזיה וסי.אי.איי, הוא מעדן חריף למדי בעבור הצופים, מה גם שהסרט עונה, או מבקש לענות, על התיאבון והצמא שמעוררות בזמן האחרון דמויות-מפתח בתרבות העממית האמריקנית, שחייהם ופועלם הם ממעצביה, אף שאי-אפשר להתגאות בתוצאה.
קלוני כבמאי, בעקבות התסריט המבריק, דוחס כמויות אדירות של מידע, עובדות סתמיות ועובדות מעוררות חלחלה, כשהפורום הקולנועי שלו עומד בעוד דקה להתפוצץ מול עינינו. במקביל, הוא מתחמק ממעידות רגשניות וחוסך מאיתנו גם את פתרון החידה, האם צ'אק באריס עשה מה שהוא טוען שעשה? האומנם?
ועל אף שהסרט מקיף את עשורי הליבה של המאה ה-20 (שנות ה-30, מלחמות העולם, המקארתיזם, הולדת הטלוויזיה, המלחמה הקרה), הוא אינו פוליטי. אף פעם לא פוליטי, ובעצם הוא אנטי-פוליטי במפתיע.
מכאן שסיפורו של הסי.איי.אי והמניע שמאחורי הרציחות הופכים גם הם למעין שעשועון טלוויזיוני, שמתפקד כאן כמשחק קולנועי. התחושה הזו מתחזקת כאשר מתבהר הרקע למעשי הרצח.
השעשועונים נושאי הפרסים שלחו את הזוכים (בדרך-כלל זוגות מאושרים אחרי חתונתם) למקומות אקזוטיים, כמו פראג או ברלין המערבית. הפרס לא היה אלא מסווה. הסי.איי.אי, בחש מאחורי הקלעים, ולזוגות הזוכים הצטרף גם באריס, ושם ביצע את חיסוליו האנונימיים.
חומר הגלם הזה היה יכול להפוך לחומר נפץ, אבל קלוני, מין פוסט-מודרניסט בדימוס, התאהב בקולנועיות שברעיון, ושמט ממנו את הצד החברתי-פוליטי-היסטורי. והרי מדובר במשהו שלא ייאמן, באמת לא ייאמן. אבל למי אכפת?
במקום זאת העדיף קלוני, אולי בהשראת קאופמן, להתעכב על אישיותו הפסיכוטית-משהו של באריס, שמתגלה כאן כחולה במחלות-נפש רבות. לבאריס יש אהובה, פני פצ'ינו (דרו בארימור, המתוקה), שאוהבת אותו על אף שהוא אינו מזכה אותה אפילו בהעמדת-פנים. היא נאמנה לו ונשרכת אחריו, אבל הוא אינו חושק בדמותה החסודה של חוה-בארימור, אלא בלילית חמת-מזג ומסתורית (ג'וליה רוברטס), רוצחת מפחידה יותר ממנו. אליה תשוקתו, והיא זו שמזכה אותנו, בזכות הופעה מדויקת, ברגעים קולנועיים משובחים.
הסרט מצטרף לרשימה קצרה ומעניינת של סרטים שנוגעים בתרבות העממית ובגיבוריה האמריקניים — "חידון האשליות" של רוברט רדפורד, שככל הנראה פתח את הטרנד הזה; מילוש פורמן המשיכו ב"לארי פלינט"; ואחריו "איש על הירח", על הקומיקאי אנדי קאופמן; וסטיבן שפילברג יצא החודש עם סרטו "תפוס אותי אם תוכל", על זייפן גאון שתעתע באף בי.איי ולבסוף הפך לעובד מצטיין שלו.
הגיבורים האלה של אמריקה הם מן הסתם צאצאי הקאובויס ושודדי הדואר במערבונים, שהוחלפו על-ידי הגנגסטרים בשנות ה-30, ואחר-כך, בין גיבורי המלחמה להיפים, נולדו נכדיהם וניניהם, אלה שנוטלים את הערכים המקודשים שאמריקה תובעת עליהם בעלות, והופכים אותם למוצרי ג'אנק, לועגים להם, בועטים בהם, מתעשרים מהם, ואחר-כך הופכים בזכותם גיבורי תהילה.
למען הגילוי הנאות צריך לומר שצ'אק באריס עצמו, יהודי חריף בן 80, שימש בסרט הזה יועץ סתרים, שטען בפני כולם שהכול אמת.
"וידויים של מוח מסוכן". במאי: ג'ורג' קלוני. תסריט: צ'רלי קאופמן, על–פי ספרו של צ'אק באריס. עם: סם רוקוול, דרו בארימור, ג'וליה רוברטס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
