ההרוג ה-17. סרט רומנטי

הגילוי שהדהים את דוד אופק, יוצר הסרט "ההרוג ה-17", הוא שהישראלים כבר לא משפחה חמה ואוהבת. עובדה שלא ידענו במשך שישה חודשים שקורבן הפיגוע האלמוני הוא אחד מאיתנו. אופק יצא למסע חיפושים אחר זהותו של האיש וחזר עם סרט מופלא על מצבנו

"ההרוג ה-17" הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה כאן מאז מוצאי ראש-השנה תשס"א, תחילת אירועי אוקטובר. סרט דוקומנטרי שנולד מאימת הפיגועים והפך בידיו המבורכות של הבמאי דוד אופק לסרט בלש, לאודיסיאה ישראלית מופלאה, סיפור עלילה שאוסף את השברים והרסיסים של השנתיים האחרונות לחוויה מצולמת אחת. הסרט נבחר לפתוח ב-2 באפריל את פסטיבל דוק אביב בסינמטק תל-אביב, האירוע השנתי שבו מוקרנים עשרות סרטים מהארץ ומהעולם.

"ההרוג ה-17" הופק בידי עדנה ואלינור קוברסקי (עדן הפקות) ובתמיכת קרן מקור ושידורי קשת. אופק, יחד עם הצלם ובמאי-שותף רון רותם, יצא במסע לגילוי זהותו של ההרוג האלמוני בפיגוע ההתאבדות בצומת מגידו ביוני אשתקד. אופק הלך לגבות עדויות מהשוטרים, מהפצועים, מהעובדים הזרים. במקביל שלח אופק צוות צילום פלסטיני למסע דומה, מתוך מחשבה שהאלמוני הוא עובד זר מהשטחים. אופק, תחת לחץ של זמן, אפילו לא הספיק לראות את החומר שהגיע מהשטחים. 80 שעות צילום לאורך שישה חודשים נדחסו ב-75 הדקות של סרטו, הנע בין המכון הפתולוגי ליום כיף של שוטרים הלומי-פעילות, לחדרי-מעצר של עובדים זרים, כשאופק נסחף בעקבות כל בדל מידע.

אתה מוכר כחציו האחר של יוסי מדמוני, שותפך לסדרות "בת-ים—ניו-יורק" ו"טייק אוויי", ולסרט הקולנוע "המנגליסטים". וכאן בחרת להיות לבד.

"בין הפרויקטים המשותפים שלנו, כל אחד מאיתנו עושה דברים שלו. סיימנו את העבודה על 'המנגליסטים' ונסענו למעבדה בצרפת ביום שבו אירע הפיגוע בצומת מגידו. כשחזרנו כעבור עשרה ימים, הייתי במצב נפשי של סיום פרויקט, נוצר חלל, ואז שאלתי את עצמי מה אני עושה בדבר הבא. בדיוק חולקו עיתונים במטוס והיה כתוב שם על ההרוג האלמוני. הלכתי עם הרעיון הזה לכמה גורמים ציבוריים. מישהו אמר לי בבוטות שזה לא מה שהקהל רוצה, יש מספיק פיגועים בחדשות, 'תביא משהו כמו 'לס מואה טמה'".

למה התעקשת?

"אחרי שנתיים של התאבדויות הרגשתי שלא נעשה פה סרט ישיר על מה שקורה. כולם בהלם מהחדשות, והבעיה היא איך לעשות סרט לא-שבלוני, שלא יהיו עוד סיפורי פצועים שכולם כבר ראו. ופתאום נפלתי על ידיעת ההרוג האלמוני. וזה היה הפתרון, לעשות בלי לעשות, כי אני עושה סרט על תעלומה, בלי הפיגוע".

מה חשבת שתגלה?

"היתה לי סצנת סיום בראש. דמיינתי לעצמי שההרוג יהיה עובד סיני שבא מכפר קטן, וראיתי אותנו עם הגופה במטוס, מגיעים לכפר ומצלמים משפחה אומללה — כולה שלחה לישראל בן שיפרנס אותה, והוא חוזר אליה בארון. אבל המציאות עלתה על כל דמיון".

למה, כי בסוף הקורבן הוא ישראלי מהעיר שדרות ולא תושב כפר קטן בסין?

"זה סיום הרבה יותר מדהים. פעלתי מתוך ההנחה היהירה שזה לא אחד מאיתנו, הנחה שהיתה משותפת לי ולמשטרה ולעיתונאים. הרי אנחנו משפחה חמה ואוהבת, ולא יכול להיות שאחד מאיתנו ייעלם, ולא נדע על כך. הסרט מראה שכקהילה קטנה, העובדים הזרים הרבה יותר מאוחדים מאיתנו, ולכן הם יידעו יותר מהר אם מישהו אצלם חסר. כל משפחה של עובד זר, שלא קיבלה ממנו כסף בסוף החודש, מתקשרת לארץ ושואלת מה קרה. אין סיכוי שעובד זר ייעלם ולא נדע עליו, אלא אם כן זה הומלס שחי מהיד לפה, ואז נשאלת השאלה למה שהומלס כזה יקנה כרטיס ויעלה בשש בבוקר על האוטובוס לטבריה".

אתה מראה חברה ישראלית פגועה, מוטרפת, לא מתפקדת, ובלי שום ביקורת מצדך.

"נכון, זה סרט רומנטי, לא דרמה עיתונאית. הרי משטרת שדרות פישלה פה בענק. משפחת ההרוג אליהו תימסיט התלוננה על היעלמותו, והעניין לא טופל. חצי שנה, סבל נוראי למשפחה, וזה נמשך עד היום, כשילדי המשפחה הולכים לבית-הספר וצוחקים עליהם, משפחה זבל. כי ההורים הלכו במשך חצי שנה למגידי עתידות ולרבנים שאמרו להם שאליקו בחיים. לא הכנסתי את כל זה. אם אילנה דיין היתה עושה את הסרט, שדרות היתה יוצאת בשן ועין, אבל הסרט שלי לא נתקע על זה. זה סרט רומנטי, יש בו אהבה, לא מרירות. הוא חף מעמדה שיפוטית, בניגוד ל'דרומה' של דורון צברי למשל, שהוא סיפור על פועלות מתפרה, דרמה שמחברת בין טרור לעוני. אצלי הביקורתיות מצטברת, ורק בסוף, כשהמצלמה סוגרת על שדרות, אתה שואל את עצמך איזה מין מקום זה".

אופק מתנהל בסרט באטיות, כשהוא משמש גם בתפקיד המקליט כדי לחסוך בהוצאות ההפקה. השוטרים מולו בעיקר נבוכים מהמצלמה, וברוב המקרים לא יודעים לספק לו תשובות. ברגע מסוים, כשהעובדים הזרים יורדים מעל הפרק והעניינים נתקעים, מציעים לו את שירותיו של מרכיב קלסתרונים, המאייר גיל ג'יבלי (מאייר-הבית של גלובס, ד' ש'), מי שיוביל לפתרון התעלומה.

אופק: "עד הרגע שג'יבלי בא, המציאות כאוטית. המנתחים במכון הפתולוגי מתיישבים לארוחה עשרים דקות לפני שהגופות מגיעות, כי הם יודעים שב-48 השעות הקרובות לא יהיה להם זמן לאכול; קברן שרק רצה להקים עסק של שני הרוגים לחודש ומוצא עצמו מנהל עסק משגשג; ארון קבורה שממתין בשדה-התעופה בדרך לרוסיה; ילדה בלי ראש; בן שאיבד את אביו למרות כל החישובים שלהם איפה המקום הבטוח באוטובוס. זו מציאות מטורפת, בלתי נתפסת. ואז נכנס ג'יבלי לסרט. הקהל כמה לדמות הזו, שתתחיל להעניק משמעות לבלגן. הוא האקדוחן במערבון, האיש בלי שם שמגיע לעיירה המסוכסכת, יורה שלוש יריות ומפסיק את מלחמת הכנופיות".

הוא לקח את התפקיד שלך.

"אני לא בא להכניס סדר, אני המתבונן חסר-האונים. כמו קנדיד של וולטר. ילד שנזרק מהטירה ומנסה להבין את העולם המטורף. ג'יבלי אמר בראיון לעיתון שהוא שליח האל, שהוא רק מצא את זהותו של האיש. השתמשתי בזה בקריינות. שנינו שליחי האל, למרות שלפי הגרסה הזו האלוהים מטורף כמו המציאות הזו, כי הוא לא הפסיק את המוות, הוא רק העביר את הגופה מחלקה אלמונית לקבורה בין יהודים. אבל מבחינת הקולנוע, הסדר הושב על כנו, זה הקתרזיס הרומנטי של עולם הסרטים".

בחודש מאי הקרוב יופץ סרטם של אופק ומדמוני "המנגליסטים", שקיבל השראה מ"בת-ים—ניו-יורק" ומרחיב את היריעה לדיון בישראליות, בזהות ובזיכרון. הסרט זוכה כעת להצלחה בפסטיבל מאר דל פלאטה, החשוב בפסטיבלים בדרום-אמריקה, ובקרוב יוצג גם בפסטיבל באיסטנבול ("זה הכי קרוב שיכולנו להגיע להקרנה במדינות ערב").

ואנחנו בישראל, כרגיל, נראה אותו אחרונים?

"חיכינו קצת אחרי 'כנפיים שבורות'. אתה הרי מכיר את ההנחה, שלא מוציאים שני סרטים ישראליים זה אחר זה. ואז, התחילו את הדיבורים על המלחמה. כולם זוכרים את ההתכנסות במלחמת המפרץ שנתנה מכת-מוות לקולנוע. אז חשבנו על ינואר, ואז על מרס, ועכשיו זה מאי. אפילו השתעשענו עם לוגו לסרט — 'התשובה הישראלית לאיום העירקי'. די אירוני כשחושבים על זה, שאנחנו מנסים לנהל את חיינו לפי סיכויי המלחמה. כמו האב ובנו שניסו לחשב מהו המקום הבטוח באוטובוס בצומת מגידו, בין הסיכוי שמחבל עולה מקדימה או שמכונית תופת נצמדת מאחור. גם אנחנו שאלנו איפה נשים את הסרט שלנו, מתי תהיה המלחמה, וככה הסרט נדחה ונדחה. יש אנשים שחשבו שהוא כבר יצא וירד. אז לא, 'המנגליסטים' תיכף מגיע".

צרו איתנו קשר *5988