נכס מסופק

אך הזמנים בענף הבנקאות השתנו, ותזכורות לכך שהשינויים הללו אינם פועלים לטובת הבנקים הקטנים פזורות בכל רחבי אזור ה"סיטי" הישן. רק כמה מאות מטרים מפ.ק.או, בפינת רוטשילד, שוכן מטה בנק קונטיננטל למוד ההפסדים. מהצד השני, בלילינבלום, מציצים חלונותיו האטומים בניילון שחור של הבנק למסחר. גם בנק הספנות, שנבלע לאחרונה על-ידי הפועלים, נמצא במרחק הליכה בלבד. הקונסולידציה בענף מאיימת לחסל את המובלעות הקטנות של הבנקאות האישית, הדיסקרטית, והיא זוחלת גם לשערי פ.ק.או (פולסקה קאזה אופיקי).

מאז ינואר השנה, עורך בנק הפועלים בדיקת נאותות, במטרה לבחון את האפשרות לצרף גם את פ.ק.או לסל הבנקאות הגדל והולך שלו. נראה שלא ההסתבכות עם קונטיננטל, לא הפיטורים המתוקשרים ולא ההפסדים העצומים ברבעון האחרון של 2002, הצליחו לבלום את התיאבון שפיתחו בהפועלים להתרחבות. מה עוד שהתיאבון הזה עולה בקנה אחד עם העמדות של בנק ישראל, שמשדר בעת האחרונה מסרים שלפיהם היה שמח אילו היו הבנקים הקטנים מתפוגגים מכאן לכל רוח.

הרעיון לעסקת הרכישה נולד במסגרת ועידת העסקים של ישראל שמארגן "גלובס" מדי שנה, כאשר אלסנדרו פרופומו, מנכ"ל יוניקרדיטו איטליאנו (החברה האיטלקית המחזיקה %51 מפ.ק.או הפולני), הגיע לארץ ונפגש, בין היתר, עם מנכ"ל בנק הפועלים אלי יונס. המפגש הניב לפחות הצעה קונקרטית אחת: יוניקרדיטו, הבנק השלישי בגודלו באיטליה (והראשון על-פי שווי שוק), הציע לבנק הפועלים לקנות ממנו את פ.ק.או ישראל. הנהלת הפועלים אישרה כי נתקבלה הצעה, והחלה בתהליך בדיקת נאותות, באמצעות משרד רו"ח שפלר.

הסדר נוח מאוד

לפ.ק.או, הבנק הזר הוותיק בארץ, יש סניף אחד בלבד כאן, והוא שוכן מאז 1933, כבר 70 שנה, בבית-שיש מקושת באלנבי. מדובר בנק קטן, גם בקנה–מידה של בנקים קטנים בישראל, והוא מוחזק בבעלות מלאה של פ.ק.או הפולני — הבנק הגדול ביותר בפולין. הונו העצמי של הבנק הישראלי הוא כ-70 מיליון שקל בלבד. ב-2001 רשם הבנק רווח נומינלי של 2.2 מיליון שקל, ששיקף תשואה של %3.3 על ההון. ב-2002 הצליח הבנק לרשום רווח נומינלי של 1.2 מיליון שקל בלבד, המשקף תשואה על ההון של %1.8.

אף כי בשנתיים האחרונות עבר פ.ק.או ישראל תהליך הבראה מרשים, קרוב לוודאי שלא יחסי התשואה על ההון, וגם לא העובדה שהבנק נחשב לבעל שיעור יחסי גבוה של תפוקה לעובד, הביאו את ההנהלה הטרודה של בנק הפועלים להתעניין דווקא בשמורה הפולנית הקטנה בתל-אביב. הסיבה היתה שונה. הדובדבן עבור בנק הפועלים הוא הפסד צבור, שיכול לשמש נכס מס, בסך של כ-80 מיליון שקל.

זהו ההפסד העצום שצבר הבנק הקטן בשנת 2000, רובו ככולו כתוצאה של סדרת עסקות אשראי כושלות — כספים שחולקו בעידן הסוציאליסטי ובשנים שלאחר חילופי המשטרים בגוש המזרחי. באמצע שנות ה-90, עם פתיחת פולין לשוקי המערב, מונה למנכ"ל פ.ק.או ישראל סטניסלב פרנשטיין, פורש בכיר ממנגנון ממשלתי, ששימש לפני נפילת ברית-המועצות כבכיר המשלחת הביטחונית של פולין בארצות-הברית. בתקופת כהונתו של פרנשטיין כמנכ"ל הרבה הבנק לחלק הלוואות במזרח אירופה, שלא כולן הוחזרו. ההלוואות האלה היתוספו להלוואות שנוצרו עוד בעידן השלטון הסוציאליסטי, והפכו בסופו של דבר להפסד עצום.

ההפסד הזה, של כמעט 80 מיליון שקל בשנת 2000, היה אמור להדאיג את בנק ישראל — בוודאי כאשר מדובר בבנק זעיר, שהונו העצמי נאמד אז בכ-30 מיליון שקל בלבד. איך איפשר בנק ישראל לפ.ק.או לצבור הפסדים כה גבוהים? מתברר כי בקופתו של הבנק היו מונחים כל אותה העת פיקדונות מיועדים (ערבויות) של החברה-האם, בסך של כ-80 מיליון שקל. פיקדונות אלה הפכו למעשה את פעילות פ.ק.או ישראל לנטולת סיכון, והטילו על ורשה את מלוא הסיכון בגין ההלוואות.

אלא שבדוחות שנת 2000 של הבנק רשם פ.ק.או בכל-זאת הפסד של 80 מיליון שקל, עקב הפרשה לחובות מסופקים של כ-70 מיליון שקל. ומה באשר לפיקדונות שאמורים היו להיות מחולטים? בוורשה, מתברר, הפכו את הפיקדונות המיועדים להזרמת הון, וברישומים מופיע שהבעלים הזרימו לפ.ק.או כ-25 מיליון דולר.

מקור המקורב למגעים שנוהלו בעניין זה עם בנק ישראל אישר כי הבעלים הפולנים פנו לבנק ישראל וביקשו להפוך את הערבויות להון, על-מנת "לעשות סדר". הם העדיפו לרשום את ההפסד בישראל, ולרשום הוצאה בספריהם.

ההסדר שנרקם בין בנק ישראל לוורשה ומילנו — לפחות בעצימת עין של בנק ישראל — נראה על-פניו כלא-בעייתי, שכן מדובר בבנק בבעלות מלאה, כך שאין פגיעה בזכותם של בעלי מניות מיעוט. מבחינת הבנק לא נרשם הון שלילי, ואילו הבעלים בסופו של דבר דיווחו על ההפסד בדוחות המאוחדים. ההסדר הזה ודאי היווה גלולה מרה שבנק ישראל נאלץ לבלוע, שכן בעקבותיו הועתק פורמלית ההפסד לטריטוריה שלו.

אלא שלהסדר יש צד בעייתי אחד: הוא אינו עולה בקנה אחד עם כללי החשבונאות. ההסדר, שלפיו הערבויות הזרות אינן מחולטות, ובמקום זאת הפסדי הבנק מכוסים על-ידי הזרמת הון, בעצם "מייבא" לארץ הפסד שנוצר בפועל בחו"ל, ושם גם היה צריך להירשם. התוצאה: יצירה של נכס מס פוטנציאלי בסך 80 מיליון שקל בפ.ק.או ישראל. נכס שקונה פוטנציאלי, שלוש שנים אחר-כך, ישמח לעשות בו שימוש.

הסבר מתמיה

הסיפור קרוב לוודאי לא היה נחשף, אלמלא עלתה הצעת הרכישה של בנק הפועלים. הפסדי פ.ק.או ב-2000 היו מוכרים, ולא במקרה ההערכות בתקשורת היו שההפסדים הללו, שאותם יכול בנק הפועלים לקזז מרווחיו לצורכי מס, הם הנימוק העיקרי להתעניינותו בבנק הזעיר.

עסקת הרכישה ודאי היתה זוכה גם לברכת בנק ישראל, המעודד כיום את הקונסולידציה בענף, הגם שקשה להאמין שבדיקת הנאותות שעורך משרד רו"ח שפלר יכולה היתה שלא להבחין בכך שלמעשה ההפסד לצורך מס לא התרחש בתל-אביב כי אם בוורשה.

אלא שהסיפור אף מורכב ושנוי במחלוקת יותר מכפי שנראה. מתברר שלא רק שההפסד של 2000 לא אמור היה להירשם בישראל, אלא שהוא בכלל נוצר, לפחות בחלקו, בגין הלוואות של הבנק-האם בחו"ל. כך מאשר כיום פאולו פיורנטינו, מנכ"ל–משותף של פ.ק.או העולמי, המשמש גם כיו"ר פקאו ישראל.

"מדובר בהלוואות מאוד ישנות, שחלק מהן אף הועברו לפני שנים, מסיבות פיננסיות לחלוטין לא מובנות, מוורשה לתל-אביב", אומר פיורנטינו. "כשיוניקרדיטו קנה את פ.ק.או, עשינו ניקוי יסודי חד-פעמי, וביצענו הזרמת הון בשנת 2000 בשביל לנקות את השולחן. מדובר בהלוואות מהעבר, ואין להן שום קשר עם הפעילות העסקית של הבנק היום".

אבל ייתכן שבהפועלים מתעניינים דווקא בהפסדים האלה.

"לגמרי לא ברור לי למה הם רוצים לקנות, ולמען האמת זה גם לא מעניין אותי. לנו חשוב למצוא בנק סולידי ומקצועי, המסוגל להפעיל את השלוחה בישראל ולשלם בעבורה את המחיר הנכון. ביוניקרדיטו לא אוהבים למכור נכסים לגורמים שאינם בנקים פעילים ומוכרים, ומהבחינה הזו הפועלים מתאים לנו".

האם ההחלטה למכור את פ.ק.או ישראל נובעת מהמציאות הביטחונית-פוליטית כאן?

"לא. ההחלטה למכור אינה בשום פנים ואופן החלטה פוליטית. החרדות הפוליטית הפכו היום להיות גלובליות. מדובר בהחלטה אסטרטגית של קבוצת פ.ק.או, שהיא הבנק הגדול בפולין. הקבוצה ביצעה הערכה כוללת למדיניות השלוחות הזרות שלה, והחליטה להתמקד בליבת עסקיה: מינוף הפעילות הקמעונאית והתאגידית בפולין".

תמכרו שלוחות נוספות?

"כבר מכרנו סניף אחד בקנדה, ואנו עומדים לסגור בקרוב את הסניף בניו-יורק. כל ההחלטות האלה נובעות משיקולים אסטרטגיים. אם כבר להיות כנים, ההחלטה לשמור עד כה על הסניף בישראל נבעה במידה רבה מסיבות היסטוריות-סנטימנטליות, שכן מדובר באחד הסניפים הוותיקים של הרשת, שקיים מאז 1933. זו הסיבה לכך שנמנענו עד כה מלוותר עליו.

"חשוב לי מאוד להבהיר כי אין בכוונתנו, בשום תנאי, להעניק את השלוחה הישראלית כמתנה לאף אחד. מדובר בבנק קטן, אך מאוד יציב, ובאחד משני הסניפים הזרים שמצליחים להפיק רווחים (השני נמצא בפריס, א' פ'). אם לא נקבל הצעה טובה, לא נמכור".

הבנק מעניק כיום מעט מאוד אשראי, והלימות ההון שלו גבוהה באופן כמעט חסר-תקדים כאן: %58.2. האם זה נובע משמרנותו של המנכ"ל זאב גולדברג?

"ביוניקרדיטו איטליאנו אנחנו מנהלים זה שנים רבות מדיניות אשראי שמרנית מאוד, והמדיניות הזו יובאה הן לפ.ק.או ורשה והן לכל השלוחות. התפיסה השמרנית הנה חלק מהתרבות הארגונית של יוניקרדיטו.

"אשר לגולדברג, אני מעריץ גדול של זאב, ולדעתי הוא בנקאי ברמה מקצועית ואישית יוצאת-מן-הכלל. אני מחשיב אותו לאחד מהנכסים החשובים של פ.ק.או בתל-אביב, ואני מאוד מקווה שגם אם הסניף בישראל יימכר, נצליח לשמור את גולדברג אצלנו".

ושאר הצוות בארץ יפוטר במקרה של מכירה?

"לא אוכל להגיב על כך, אך אנחנו מצדנו מנסים כמובן לסייע לעובדים במהלך משא-ומתן שמתנהל עם הפועלים".

חוב אבוד

השורה התחתונה היא, אם כן, נכס מס פוטנציאלי של 80 מיליון שקל, שעדיין ממתין לקונה שיוכל להפיק ממנו רווח. אך בהתחשב בכך שרישום ההפסד הוא במקרה הטוב טעות חשבונאית; ובהתחשב בכך שממילא ההפסד בחלקו לא נוצר כלל בארץ; ובהתחשב בכך שיש לצפות שגם מס–הכנסה יבחן ביתר תשומת-לב את הדוחות לשנת 2000 — ספק אם יקום הקונה שיוכל לנצל את 80 המיליון האבודים.

בפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, אגב, דוחים מכול וכול את הטענות כאילו הסכימו להסדר שיאפשר רישום ההפסד במקום חילוט הערבויות (ראו מסגרת). במקרה או שלא במקרה, פחות מיממה לאחר ש"גלובס" שלח את השאלות בעניין לבנק ישראל, הופיעו בדחיפות שני נציגי הפיקוח על הבנקים בסניף פ.ק.או באלנבי, וביקשו לבדוק בו–במקום את ספרי הבנק ולקבל הסברים לרישומים של שנת 2000. בבנק ישראל כבר יודעים שמוטב מאוחר מאשר מאוחר מדי.