למה משקיעה הפרקליטות מאמצים לסכל החלטת השופט יוסף אלרון?

תזכורת קצרה. המנוחה הקטינה (ילידת שנת 88') חסתה במעון בחיפה. בצהרי יום 26.1.99 החליטה האחות האחראית במעון להפנות את המנוחה לחדר המיון בבית חולים רמב"ם, בשל נפיחות שהתגלתה בבטנה. הקטינה הובאה לבית החולים בשעה 13:30. סמוך לשעה 23:00 היא נפטרה.

בנתיחה שלאחר המוות נקבע כי במהלך "פחות מ-12 שעות לפני מותה (וכנראה פחות מ-8 שעות ממועד מותה)" הוחדר ללדן של המנוחה עצם נוקשה, שקרע קרע בדופן האחורית והשמאלית של הלדן. בשל הקרע איבדה המנוחה נוזלים ונגרם לה הלם תת-נפחי שהוביל למותה. הפגיעות שנגרמו למנוחה, והובילו למותה, היו קשות וחמורות.

השופט אלרון, שמונה לשמש כשופט חוקר, ביצע חקירה אינטנסיבית, שכללה שמיעת עדים. הוא בחן את מעורבותם של כל מי שהיו במגע עם המנוחה לאורך "המסלול" שעברה ביום מותה. הוא כתב החלטה מפורטת, שהורתה לפרקליטת מחוז חיפה, נילי בורישנסקי, להגיש כתב אישום נגד שני הרופאים הנ"ל, שטיפלו בה עובר למותה.

מסקנת השופט החוקר היתה, שהאירוע שגרם למות המנוחה התרחש שעה שהיא היתה מצויה בהשגחתם וטיפולם של שני הרופאים. השופט איתר את המעמד שבו אירע האירוע שגרם למוות בשלב שבו טופלה המנוחה בחדר המיון ע"י שני הרופאים, ואת הרופאים כמי שביצעו לכאורה את החבלה במנוחה.

השופט פירט בהחלטתו נימוקים רבים שהובילוהו למסקנתו. הזהירות מחייבת לומר, שאין זה ממטרתה (או מיכולתה) של רשימה זו להצביע על אשמים, או על אשמתם של מי משני הרופאים. העובדה היא, שהשופט החוקר הגיע לממצאים לפיהם נדרש להעמיד את שני הרופאים לדין בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

לפרקליטות, מסתבר, דעה אחרת משלה. למרות קביעותיו ההפוכות והחד-משמעיות של השופט אלרון, לטעמה אין תשתית עובדתית מספקת להעמדת שני הרופאים לדין. מכאן ואילך הפנתה הפרקליטות את עיקרי מאמציה לא לאיתור האשמים (לכאורה) למותה של הקטינה המנוחה, אלא לניהולו של מאבק בשופט ובהחלטתו.

על החלטתו הגישה הפרקליטות עתירה לבג"ץ, אקט יוצא דופן, יש לומר. בג"ץ הורה על המשך ניהולה של חקירת סיבות המוות. בפני שופטי בג"ץ הצהירה הפרקליטות על כוונה להורות על השלמת החקירה "במטרה להגיע לתוצאות המיטביות האפשריות בנסיבות העניין, בעיקר בכל הנוגע לזיהוי האחראים לגרימת מותה של המנוחה".

בפועל, כך עולה מההחלטה שכתב אתמול השופט, עשתה הפרקליטות פעולות חקירה מינימליות, לא ממש יעילות. את עיקר המאמצים השקיעה הפרקליטות בניסיונות תמוהים להמשיך ולשכנע את השופט, שאין מקום להעמיד לדין את שני הרופאים. מי שקורא את החלטות השופט מתקשה להתעלם מהמסקנה החמורה המבצבצת מבין לשורותיה, לפיה כביכול מציאתם של האשמים במותה של הקטינה לא ממש מטרידה את הפרקליטות. חשוב לה ששני הרופאים לא יועמדו לדין.

ההבטחה "להגיע לתוצאות המיטביות" מיצתה את עצמה בחקירת חלק מעובדי המעון ובהפניית שאלות הבהרה לפתולוג. "למרות קביעותיו של בית משפט זה בהחלטות הראשונה והשניה, בשבתו כשופט חוקר", כתב השופט בהחלטתו, "לא פנה הפרקליט כהן, למרבה הפליאה, לבצע השלמת חקירה כלשהי בבית החולים רמב"ם ועל השלמה זו הוריתי אנוכי".

מסקנתו של השופט היתה, שהשלמות החקירה לא זו בלבד שלא החלישו את ממצאיו הלכאוריים בדבר אחריותם של הרופאים, אלא דווקא חיזקו אותם. העדויות והראיות הנוספות שהובאו שללו כל אפשרות לכך שהחבלות נגרמו למנוחה בטרם הבאתה לבית החולים.

במסגרת התחייבותה הזכורה לטוב של הפרקליטות "להגיע לתוצאות המיטביות" השקיעה הפרקליטות מאמצים בניסיונות להחליש ממצאים שהשופט החוקר ראה להתבסס עליהם. השופט מפרט בהחלטתו את התייחסותה המלגלגת של הפרקליטה לממצאי הפתולוג, "בכנותה אותם, בגיחוך, כ'תורה מן השמיים'". על כך השיב לה השופט, כי "אני מדגיש כי גם 'תורה משמיים' זו אינה אלא אחת מאותן ראיות לכאורה".

הפרקליטות הגישה לשופט בקשה (יוצאת דופן לעצמה) לנמק את עמדתה, מדוע אין להגיש כתב אישום נגד הרופאים. ההנמקה שרשם הפרקליט שהופיע בתיק היתה בדרך של העלאת אשמה סתמית וערטילאית - בגדר "תסריט דמיוני", בלשונו של השופט - כלפי עובדי המעון (משם הובאה, כזכור, המנוחה לבית החולים). "אף שלמיטב הבנתנו את המקרה, החבלה נגרמה במעון ומאחר וקיימים שם עובדים ואין לגבי איש מהם ראיה מספקת, לא נראה כי אפשרי להגיש כתב אישום נגד מי מעובדי המעון", נכתב בבקשת הפרקליטות.

השופט שלל בלשון מפורשת את ההערכות הנ"ל של הפרקליטות, בהיותן מחוסר כל בסיס ראייתי. "אינני מקבל את קביעותיו של עו"ד כהן", כתב השופט בהחלטתו. "אני סבור כי הערכותיו, כפי שהן מובאות בסיכום עמדתו, הינן חסרות בסיס ראייתי לחלוטין ומהוות תסריט דמיוני ותו לא".

הן בהחלטתו הראשונה והן בהחלטה מאתמול, חזר השופט אלרון והדגיש את "זוועת החבלה" ואת הפגיעות "מעוררות החלחלה" שהובילו למותה של הקטינה. ומותר לשאול, האם לא ראוי לצפות כי הפרקליטות תשנס את מותניה ותעשה כפי מצוותה לגילוי האחראים למוות? ומשקם שופט בישראל ומקבל החלטה בדבר זהותם הלכאורית של האחראים ומורה להעמידם לדין, האמנם ראוי לה לפרקליטות להשקיע מאמצים כה רבים לסיכול ההחלטה השיפוטית הזו?

למה? מזעזע לחשוב מה היה קורה לולא התעקש השופט אלרון לבצע את המשימה שהוטלה עליו, ואשר הודות למהלכיה התמוהים של הפרקליטות הוכיחה את עצמה כמשימה שמאיימת להטביע עימה הן את החובה לעשות דין צדק והן את אחד משליחיה של חובה זו, את השופט עצמו.

(חס"מ שלום חיפה 18/99, החלטה מיום 7.7.03. השופט יוסף אלרון)

"תסגור, תסגור עניין ואל תעשה בעיות" - פרקליטת מחוז חיפה, לילי בורישנסקי, מטיחה בפתולוג שניתח את הגופה

בהחלטתו הראשונה מתח השופט אלרון ביקורת חריפה על התנהגותה של פרקליטת מחוז חיפה, לילי בורישנסקי, בניהול החקירה. הפרקליטה בורישנסקי לא גילתה לשופט חומר ראייתי מרכזי וחשוב. "במהלך הדיונים התברר באקראי כי מנהלי בית חולים רמב"ם בחרו לפתוח בערוץ ישיר אל פרקליטת מחוז חיפה", כתב השופט בהחלטתו.

"בחקירתו של ד"ר שושני בבית המשפט נודע לראשונה כי שקופיות אשר צולמו בחדר הניתוח במהלך נתיחתה של המנוחה, הועברו ישירות לפרקליטת המחוז ומצויות ברשותה ודבר קיומן לא היה ידוע כלל אף לחוקרי המשטרה. השקופיות הנ"ל לא הופנו לבית המשפט וזאת למרות הדיונים אשר התקיימו בבית משפט זה ואשר היו בידיעת הכל. בעקבות האמור לעיל, נדרש בית המשפט לפנות למנהלי המוסדות ולפרקליטת המחוז ולבקש את העברת החומר לידיו, וכך אמנם נעשה באמצעות משטרת ישראל".

ביקורת אחרת שהטיח השופט כלפי הפרקליטה בורישנסקי נסבה על אירוע חמור יותר, העלול, לכאורה, לרמז על שיבוש הליכי החקירה.

בהחלטתו נתן השופט אלרון משקל לממצאי הפתולוג, ד"ר קוגל מהמכון לרפואה משפטית באבו-כביר, שניתח את המנוחה לאחר מותה. בורשינסקי לא אהבה את ממצאיו של ד"ר קוגל וייחסה לו את "האשם" להחלטתו של השופט החוקר. באחד ממפגשיהם הטיחה כלפיו את המילים הבאות - "מה כל הדיונים האלה בבית המשפט, תסגור, תסגור עניין ואל תעשה בעיות".

במפגש אחר שנערך ביניהם "התנפלה" בורשינסקי על ד"ר קוגל וטענה כלפיו כי סיבך את הפרקליטות בקובעו את שעת המוות - "היא באה והתנפלה עלי למה בכלל היית צריך לכתוב את זמן המוות, מי ביקש ממך, איך סיבכת אותנו. אם לא היית כותב, היינו סוגרים מזמן. נעמיד את זה לשופט חוקר וכך זה ייסגר".

כתבנו בהזדמנות קודמת (חיקור דין, גלובס, 9.9.01), ש"המצג העובדתי המתואר לעיל, אם אמנם יש בו ממש, מחייב לערוך חקירה נמרצת, שתוביל למסקנה כזו או אחרת. ואולם, אין לעבור לסדר היום, כל שכן לאור העובדה שהטענות כלפי הפרקליטה בורישנסקי מושמעות מפיו של שופט בישראל".

על כל אלו נוספו מחדליה הנוספים של הפרקליטות, במהלך השלב החוזר של ניהול החס"מ. כל אלו הובילו את השופט אלרון לחזור ולמתוח ביקורת על הפרקליטים שהופיעו בפניו ועל עמדותיהם התמוהות. בסופה של החלטתו כלל השופט המלצה יוצאת דופן - "אני סבור שמן הראוי שהיועץ המשפטי לממשלה ישקול את האפשרות כי התיק יטופל על ידי גורם תביעתי אחר".