מטען צד

בראשית דרכו הפוליטית של שר האוצר בנימין נתניהו, ביקשו אנשי מקצוע, פסיכולוגים וגרפולוגים לנתח את אופיו של מי שהוא ללא ספק מוכשר ואינטליגנטי במיוחד. שני עניינים חזרו ועלו באותן הערכות. האחד: האיש מתקשה לתפקד מול הפתעה. כשזו מתרחשת, חל בלבול גדול, והוא מסוגל לוותר על קלפים רבים מהדרוש, העיקר לצאת במהירות מהמצב הבלתי-צפוי. העניין השני שעלה פיקנטי במהותו, אם כי האירועים האחרונים מדגימים כי אינו חסר-ערך. מדובר ביחסיו עם נשים חזקות. מחד, נתניהו מרותק מהן. מאידך, הוא חושש מפעולותיהן.

במהלך השנים שחלפו מאז, הוכיח נתניהו כי הוא אומנם אסטרטג משובח, אך כשהוא מופתע, הוא מתנהל כפי שצפו המומחים שינהג. כך קרה אחרי החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן, כשנתניהו התקפל במהירות ושחרר את אחמד יאסין מהכלא. כך קרה גם במהלך העימות הטלוויזיוני מול איציק מרדכי, לקראת בחירות 1999. מרדכי חייך וצחק בקול רם. התנהגות מוזרה בעימות כזה, ובעיקר מפתיעה. "תסתכל לי בעיניים", אמר לנתניהו, ונתניהו הסתכל, והתבלבל.

הקושי שלו להתמודד עם הפתעה בא לידי ביטוי גם בעת שהיה ראש ממשלה, למשל במהלך המשא-ומתן עם הסטודנטים השובתים. נתניהו כבש אותם בקסמו, והם כבר עמדו לוותר ולחזור ללימודים. אבל אז החליטו להלחיץ את ראש הממשלה: במקום להגיע לפגישה בלשכתו שאליה זומנו, פשוט נעלמו מבלי להשאיר עקבות. נתניהו נדהם, והסטודנטים ניצחו. ומיותר להזכיר את "ראיון הקלטת" הבהול ב"מבט", כבר ב-1993.

היום, מחאת המדוכאים העולים ברגל לירושלים היא מטען-הצד שהפתיע את נתניהו. וכמו שקורה בדרך-כלל עם מטענים, גם המטען הזה הופעל בדיוק ברגע הנכון. ההודנא בנתה שקט יחסי, הקיץ הרדים את הפוליטיקאים, והעיתונאים החלו למחזר קש וגבבה, כדי למלא את החלל התקשורתי. מחאת עולי-הרגל הגיעה כמים חיים למהדורות החדשות ולעיתונים היומיים.

זה קרה דווקא אחרי שנתניהו השלים את כיבוש הקהילה העסקית - יעד אסטרטגי חשוב שהציב לעצמו; דווקא אחרי שהפרשנים הכלכליים ישרו איתו קו. דווקא כשכבר חש שניצח - הגיעה ההפתעה. וביבי מתקשה להתמודד עם הפתעות.

בניגוד לקרב שניהלו עמיר פרץ ושותפיו בתוכנית הכלכלית, מחאת המדוכאים חפה ככל הידוע בינתיים מצבעים מפלגתיים. זו מחאה אותנטית, שבאה דווקא מהפריפריה, מערי ליכוד טיפוסיות. ביבי לא הביא אותם בחשבון האסטרטגי שלו, והם "מראים לו". עכשיו אומנם תורו "להראות להם", אבל נתניהו המופתע מתקשה להראות.

אבל העולים לירושלים הם רק המתנגדים הגלויים של שר האוצר. מאחוריהם ממתינים בשקט יריבים ותיקים הרבה יותר. אריאל שרון, למשל. לרוב, הדינמיקה של סכסוכים חברתיים נבנית מלחץ ראשוני על שר האוצר, ובמקביל בניית תנאים להתערבות ראש הממשלה, בתפקיד איש השלום והפתרונות. אבל בשל הסכם ההפרדה הבלתי-כתוב בין נתניהו לשרון, ובשל מאזן הכוחות הפנים-ליכודי שביניהם, יהיה כמעט בלתי אפשרי לערב את שרון בהפסקת הצעדה. וכך, נכון ליום ג', עולי-הרגל נקבצים ובאים, וביבי מקבל גיבוי מוחלט להצלחת "התוכנית הכלכלית", כמו-גם לכריכת החבל סביב צווארו.

יתרה מזו, מי שהכתיר עצמו ל"ראש הממשלה של הכלכלה" ומועמד בטוח לרשת את שרון, ייתקל בקרוב במתחריו על הירושה. אלה שתקו וחיכו בצד להזדמנות, שהגיעה על כנפיהן של ויקי כנפו וחברותיה.

בידקו היטב בשבת הקרובה מי נמנה עם המתפללים בבית-הכנסת הסמוך לרחוב כ"ט בנובמבר בירושלים. בהחלט ייתכן שתפגשו שם בשר התמ"ת אהוד אולמרט מברך הגומל. מומלץ לבקר גם בתפילות הנערכות סמוך לתל-בנימין ברמת-גן ולבתי-הקומות הסמוכים לרחוב בנימיני ופאת השולחן בתל-אביב. סילבן שלום ולימור לבנת ירצו גם הם להודות לאל על חסדו כי רב.

ואחרון חביב, השר במשרד האוצר, מאיר שטרית. מישהו יודע לאן נעלם שטרית בתחילת השבוע, דווקא כשהמחאה הגיעה מהחזית שהוא אמור היה לטפל בה? מה, ככה, בחטף, הסתיים ריקוד הזוגות האוצרי? אבל אולי זו דווקא לא הפתעה כה גדולה.