תעסוקה בענף הבנייה: מבחן המלט

מתברר, שגם השר הנוכחי, כמו חלק מקודמיו באותו משרד, כנראה אינו מתעניין בחומר שמוסרת לידו באורח סדיר הגברת רחל הולנדר, מנהלת האגף למידע ולניתוח כלכלי במשרד הבינוי והשיכון. אילו התעניין השר בעובדות, היה מעיין בכמה מהלוחות הסטטיסטיים הכלולים בחוברת המידע החודשי של אותו אגף. אחד הלוחות מתאר את שיווק המלט בארץ. מאחר שענף הבנייה משתמש במלט, מסתבר שהיקף השימוש יכול להצביע על מספר העובדים הדרושים בענף.

והנה, שיווק המלט היה 2.3 מיליון טונות ב-1989 והוא עלה במקביל לעלייה ארצה עד ל-6.3 מיליון מיליון טונות ב-1995. מאז אותה שנה חלה ירידה הדרגתית בשיווק המלט, כשירידה זו משקפת את השינויים בביקוש לתוצרת ענף הבנייה: רוב העולים רכשו דירות, היקף העלייה ירד, בבנייה לעסקים חלה רווייה ונוצר עודף עקב המיתון, תנועת הרכישות למטרות השקעה נפסקה עם מעבר החוסכים לרכישת דירות בטורונטו, רווחת הדיור שעלתה בשנות התשעים נפסקה עקב המחסור בכסף, תקציבי פיתוח התשתיות קפאו על שמריהם לרגל הקיצוצים בתקציב.

בשנת 2002 הגיע שיווק המלט ל-4.4 מיליון טונות, כמו שהיה ב-1992. ומה השנה? בארבעת החודשים הראשונים של 2003 שווקו 1.17 מיליון טונות ואם לא תחול ירידה נוספת בשיווק, נוכל לדבר בתום השנה על 3.5 מיליון טונות.

אילו חפר אפי איתם בעובדות היה מגלה, שהירידה בביקוש למלט אינה נובעת מהמחסור בעובדים בענף הבנייה. מאחר שהשכר בענף הבנייה נמוך כשמדובר בישראלים ונמוך מאוד כשמדובר בזרים או בפלשתינים, אין יחס ישר בין שיווק המלט לבין מספר המשתמשים בו באתרי הבנייה. כאמור, שיא השימוש במלט היה ב-1995, כשהענף נזקק ל-6.3 מיליון טונות ואפשר לומר - באורח ציורי, כמובן - שאת המלט ערבלו 227,000 עובדים, מהם 144,000 ישראלים, 38,000 פלשתינים ו-45,000 זרים. בין 1995 ל-1997 ירד שיווק המלט ב-13% והגיע ל-5.5 מיליון טונות, אבל מספר העובדים בענף דווקא עלה ב-13% והגיע ל-257,000.

בהנחה שבאותן שנתיים לא חל מהפך בשיטות הבנייה ובשימוש בחומרי בניין למיניהם, נוכל להכליל ולומר, שחלה אז ירידה נאה ביעילות העבודה. אם ב-1995 ערבל העובד הממוצע 28 טונות מלט, הרי כעבור שנתיים הצליח העובד הממוצע לערבל בסך הכל 21 טונות, ויעילותו ירדה במהירות בכדי רבע!

בשנות הגאות לא התעניינו הקבלנים ביעילות הענף. המחירים הגבוהים והשכר הנמוך הכניסו לענף קבלנים חסרי כישורים ובשנת 2000 התחלק השיווק של 4.5 מיליון טונות מלט בין 236,000 עובדים, כלומר: 19 טונות לעובד. בשנתיים האחרונות החלו הקבלנים - בייחוד חסרי הכישורים - להילחץ. הביקוש לדירות פחת עקב המיתון והתמעטות העלייה. על הבנייה שלא למגורים איים העודף הקיים. בניית מבני ציבור באמצעות משרד השיכון ירדה מ-33,000 מ"ר בשנת 2000 ל-22,000 מ"ר ב-2001 ול-15,000 מ"ר ב-2002. גם בנושא התשתיות לא נהפכו הדיבורים למעשים.

על כל פנים, מספר העובדים בענף החל לרדת בקצב מהיר במקצת מהירידה בשיווק המלט. אם השימוש במלט לעובד ממוצע מרמז על שינוי היעילות, הרי שב-2002 שוב ערבל העובד הממוצע 21 טונות מלט, קצת יותר משערבל בשנת הבועה - שנת 2000.

קשה לדעת איך תסתיים 2003. היום מועסקים בענף 195,000 עובדים. אם מספרם לא ישתנה, בעוד שהשימוש במלט יסתכם ב-3.5 מיליון טונות, הרי שהשימוש במלט למועסק יצטמצם ל-18 טונות בממוצע. עובדה מפתיעה נוכח זעקות השבר על המחסור בעובדים. ואין זו העובדה המפתיעה היחידה. לפי נתוני אגף המידע והניתוח הכלכלי במשרד הבינוי והשיכון, המסתמכים על סקרי כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר העובדים הישראלים בענף עלה בין הרבעון האחרון של 2002 לרבעון הראשון של 2003 מ-116,000 ל-127,000. מספר הפלשתינים עלה מ-13,000 ל-14,300 ואילו מספר הזרים ירד מ-65,200 ל-53,400.

מאחר שהישראלים בענף מקבלים בממוצע כ-6,000 שקלים בחודש בעוד שהזרים מקבלים קצת יותר מ-4,000 בעד ימי עבודה ארוכים יותר, מסתבר שהקבלנים הפחות יעילים מרגישים לחוצים במקצת. הם עומדים בתוקף על תוספת זרים המסתפקים במועט.

וכאן חשוב להדגיש את הדבר שמר איתם מנסה להתעלם ממנו: היקף הבנייה אינו צפוי לעלות במידה ניכרת, אפילו אם תיפסק הירידה בפעילות בתחומי הבנייה השונים. לכן, מוטב לקבלנים להתייעל, ובמילים אחרות, מוטב שהקבלנים הפחות יעילים יעזבו את הענף וישאירו אותו ליעילים יותר. מאחר שגם בשנות השיא באמצע העשור שעבר יעילות הבנייה לא הייתה מלהיבה, לא צריך להיות שום קושי בשיבה לאותה רמת יעילות, בלי תוספת זרים.

אפשר יהיה להתייעל באופן שמרני צנוע גם אם חלק נוסף מן הזרים יוחלף בישראלים. ובהקשר זה לא מיותר להזכיר, שהשכר הממוצע לישראלים בענף הבנייה הוא בסך הכל 86% מהשכר הממוצע במשק כולו.