תיבת טנטורה

אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא סטודנטית ערבייה, הכותבת דוקטורט על טבח שביצעו חיילים ישראלים ב-1948 בתושבי כפר ערבי השוכן על מישור החוף. המנחה שלה הוא לא פחות מאשר בנו של האיש שנטל חלק בטבח, ולבו של הסרט מוקדש לעימות בין דור המייסדים לדור הבנים, המתרחש על אותה אדמה שבה התבצעו הטבח ומעשה הגזל.

למי שלא הבין, הוסיף איש יחסי-הציבור אילן שיינפלד, ודחף לתיק העיתונות ציטוטים מקטעי הסיכום לעבודת המאסטר של תדי כץ, שבה טען כי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הרגו וקברו כ-200 מתושבי הכפר טנטורה לאחר תום הקרב וכיבוש המקום. לפני כשבוע קיבל שיינפלד פנייה מעו"ד גיורא ארדינסט, מי שייצג את ותיקי חטיבת אלכסנדרוני בתביעת דיבה שהגישו נגד כץ. כזכור, התביעה הסתיימה בהסכם פשרה, כץ נסוג מהאשמותיו, ואז שב וחזר בו. בית המשפט לא קיבל את התפתלויותיו, וסופו של דבר, שגם עבודתו נפסלה בידי הנהלת האוניברסיטה.

שיינפלד, וגם לבנון, טוענים כעת בחום כי אין שום קשר בין הסרט לפרשת טנטורה במציאות. ארדינסט מסביר, כי "קיבלתי מהם התנצלות. מי שרוצה לספר בדיה, שיספר. החוק לא אוסר על אנשים להמציא סיפורים במסגרת יצירות אמנותיות".

אבל לא כולם בוחרים בז'אנר העלילתי. בשבת הקרובה יוקרן בערוץ 8 סרט דוקומנטרי, שגם בו ידובר בטבח בטנטורה. בסרטה "פארדיס, גן עדן אבוד", חוקרת הבמאית איבתיסאם מראענה, תושבת פארדיס, את אביה על הטבח ההוא. טנטורה היה הכפר השכן והעשיר, וחלק מאלה שנטשו אותו מצאו מקלט בפארדיס. הם קיבלו עליהם את קוד החיים של הכפר הזה - הכניעות הנרצעת - ואחד מנושאי סרטה של מראענה. אביה דוחה אותה בסרט: תרדי מזה. אף מילה על הטבח בטנטורה, והשתיקה נמשכת.

גם ארדינסט דוחה את הרעיון, אבל מזווית אחרת. "נשמע לי קשקוש הסרט הזה. חמישים שנה הערבים לא דיברו על הטבח, איפה הם היו? מה פירוש היה טבח, והם לא רוצים לדבר? בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים ויש תיעוד על 5.8 מיליון שמות, וכאן, בטנטורה, אין שמות, כי לא רוצים לדבר?

"ישנן עדויות של גדעון פיליפס, איש שמאל, מזכיר קיבוץ מעין צבי, שהיה בטנטורה, ולדבריו, מרגע שהושלם הכיבוש לא נשמעה ירייה. הוא דיבר עם ערבים, היה אתם במגע שנים אחר-כך, דיבר אתם גם על טנטורה, ומעולם לא עלה סיפור של טבח, עד שהופיע תדי כץ".

לדברי מראענה, "הטבח בטנטורה הוא נושא שלא מדברים עליו. זאת טראומה, נושא שמפחיד את רוב התושבים. ואז חלק מהדור השני, כמוני, לא יודעים עליו. לא מודעים, כי הוא גם לא מתועד בשום מקום. רק אם הסבא דיבר בבית, יודעים. אם לא, אז לא. וגם אם מדברים, אף פעם זה לא יהיה בנוכחות יהודי".

ארדינסט לא מבין את האמירה הזו. "למה שלא ידברו עם יהודי? לא קונה את הסיפור הזה שפחדו".

הנראטיב של הקורבן

דומה היה שסיפור טנטורה קיבל את נשיקת המוות שלו באפריל 2003. אוניברסיטת חיפה, שהסכימה לקבל מכץ נוסח מתוקן של עבודתו, קבעה סופית: העבודה פסולה. אלא שאז התברר שזהותם של חמשת הבוחנים שבדקו את העבודה נותרה חסויה, גם מחברי המועצה שקיבלו את ההחלטה לפסול את העבודה. הליך בעייתי, שעורר חוסר נחת. כץ טען השבוע, כי שני בוחנים פסלו אותו, ושלושה העבירו. "חמשת הציונים שקיבלתי היו 40, 50, 74, 83 ו-85. על-פי המתמטיקה שלי זה ממוצע של 66, כך שלא ברורה לי הפסילה".

ד"ר אורי בן יוסף מאוניברסיטת חיפה קרא לחפור במגרש החנייה של חוף דור-נחשולים, מקום שעל-פי כמה עדויות נקברו בו קורבנות טנטורה. בדיקת השלדים והפגיעות בהם, כך טען בן יוסף, תביא את השאלה אם היה או לא היה טבח, על פתרונה. ארדינסט, במכתב ל"הארץ" בתחילת החודש, כתב שוותיקי אלכסנדרוני תומכים בכל לב ביוזמה לפתוח את הקברים, ומאמינים שבדיקה אובייקטיבית ועניינית תשוב ותטהר אותם מכל אשמה.

"כל סיפור הטבח הוא שקר וזיוף" אומר ארדינסט, "ואני הראשון שעלה על חוסר-ההתאמה בין העבודה לבין עדויות שנמסרו לכץ בפועל. אבל הם ממשיכים לצטט את העבודה כאילו מדובר בבאבי-יאר. רוצים מעשי זוועה? לכו לכפר קאסם, דיר יאסין, לכו תחפשו פשע מלחמה אחר, למה טנטורה?

"אבל בעזרת לחצים פוליטיים, איפשרו לכץ לשוב ולהגיש את העבודה שלו, ולהמשיך עם השקר. אפילו עו"ד של ארגון עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. ד' ש') אמר לי, 'אז לא היה טבח, אז מה? זה הנראטיב של הקורבן'. בסדר, הערבים רוצים לספר צ'יזבאטים. אבל אצלנו, בעם היהודי? גם הממצאים של הפתולוגיה לא יניחו את דעתם. זאת אמונה כמו-דתית, שמשרתת את התזה של אנשים בשמאל, שהקמת מדינת ישראל היא פשע".

הסיוע לכץ מגיע מצדו של המחזאי מוטי לרנר, מחבר "פולארד" ומפרק מיתוסים בזכות עצמו. המעורבות של לרנר בסיפור היא אישית וסבוכה ביותר. הוא בן המושבה זכרון-יעקב, המתנשאת מעל חוף טנטורה ופארדיס השכנה. כמה מבני המושבה היו חיילים בפלוגה שכבשה את טנטורה.

תושבי זכרון הם אלה שעל-פי אחת הגרסאות שמו קץ לטבח, והם גם אלה שיעסיקו בשנים לאחר-מכן את פליטי טנטורה ותושבי פארדיס - גברים בעבודות שדה, ונשים בעבודות בית. הקשר הנפיץ הזה מוכר היטב ללרנר. גם אצל הוריו החקלאים עבדו ערביי המקום.

"אני מכיר את עבודתו של תדי כץ על בוריה", אומר לרנר. "קראתי אותה כמה פעמים, ונפגשתי איתו. אני מכיר את העדים מזכרון, כולם שכנים של הוריי, אנשים קרובים לנו. קשה לי, רגשית, להתמודד עם האפשרות שהטבח התרחש. אחד האנשים שמדובר בהם הוא ידיד של אבי, איש מופלא בעיניי, ואני לא יכול להעלות על הדעת שאיש שכל-כך אהבתי כילד, מעורב בטבח. ויחד עם זאת, אני חייב להתמודד עם הדברים, ולכן קראתי את העבודה.

"לדעתי, הפסילה של העבודה היא מנימוקים לא-ענייניים. אני גם בקשר עם אנשים שליוו את העבודה, והרושם שלי, אף שאני לא איש אקדמיה, הוא שאי-אפשר לדחות אותה על הסף. זו עבודה מרשימה, וגם הליקויים שמצאו בה לא מצביעים, לדעתי, על כשל מהותי. הדבר הפשוט יהיה לאסוף את העדים היהודים ולראיין אותם שוב, על אף שלאור הסקנדל, הם לא יפתחו כעת את הפה. יכול להיות שלא היה טבח. השאלה היא, אם בודקים או לא. אני מתפלל שתהיה בדיקה, ולא יימצא בה כלום".

חיים במגננה עצמית

ובכן, מסתבר שבודקים. בחודשים האחרונים למד ההיסטוריון בני מוריס את הנושא, ראיין לא מעט עדים וקרא מסמכים רבים. בימים אלה הוא משלים מאמר בן 9,000 מילה, המיועד לפרסום בכתב-עת בחו"ל. מוריס כתב בעבר על כיבוש טנטורה בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949". שום אזכור על טבח לא הופיע שם.

מוריס טוען, כי "הוטעיתי בספר. לא היו אז בידיי מסמכים, והסתמכתי על היסטוריה רשמית של חטיבת אלכסנדרוני. זו היסטוריה מטעה, שלא הזכירה את הגירוש מהכפר וגם לא התייחסה לפשעי מלחמה, ולכן רציתי לבדוק.

"עדיין לא הגעתי למסקנות הסופיות שלי, האם היה טבח גדול וסיסטמתי כפי שחלק מעדיו של כץ תיארו. יש עדויות ערביות שכן היה טבח, ועדויות מאלכסנדרוני שמכחישות אותו. אפילו אחד הבוחנים שנתנו ציון נכשל לעבודתו של כץ באוניברסיטה, אמר לי שהוא לא יודע אם היה או לא היה טבח. אי-אפשר היה לקבוע זאת על סמך העבודה.

"מה שמחשיד את טענת הטבח הגדול הוא, שאין שום תיאור או אזכור שלו בשום מסמך מ-48'. בכל מקום שהיה עשן, טענה לטבח, בסוף מצאת מסמך כתוב כלשהו - מסמך ישראלי, מסמך של האו"ם או של האנגלים. ובטנטורה אין. מצד שני, יש עדויות, גם של יהודים, שחצו קווים בנושא של פשעי מלחמה, קטנים יותר, שמתארים הרג שבויים בטנטורה.

"מקור כזה הוא יומן של חייל שלחם בטנטורה ונהרג מאוחר יותר בקרב אחר, ומדבר על הריגתם של שישה שבויי מלחמה. היומן נמצא בארכיון קיבוץ נחשולים, שירש את טנטורה. תדי השתמש בו, וזה מקור די מוצק, אבל אין אסמכתא לסיפור הטבח הגדול שהוא הפיץ, ועל פניו, זה לא משכנע".

לכץ יש תוכניות משלו. אוניברסיטת חיפה פאסה מבחינתו, והעבודה שנפסלה ונמחקה כאילו לא היתה, מתורגמת כעת לאנגלית ולערבית. הוא יודע שאין לו איתה סיכוי בארץ, ובודק אפשרויות להגישה כעבודת דוקטורט באוניברסיטה בחו"ל. אבל דוחק לו לפרסם בישראל, עוד השנה, והוא כותב ספר על הפרשה. יסופר בו כל מה שקרה בטנטורה ב-48', אליבא דכץ, וכבונוס - כל ההתרחשויות בין 2000 ל-2003. כל מה שאירע בבית המשפט, ובאוניברסיטת חיפה.

כץ, בזעמו הקדוש, מאמין כי גם העובדה שראש הממשלה, אריאל שרון, היה ב-48' לוחם בחטיבת אלכסנדרוני, תרמה לאווירה הציבורית שהובילה לפסילת עבודתו.

לרנר עמד במצב דומה ב-1994, עם הקרנת המיני-סדרה "משפט קסטנר" בערוץ 1. הוא שם בפיו של קסטנר את הטענה, שחנה סנש נשברה בחקירתה והסגירה בידי שוביה את שמות חבריה. סנש היתה והינה סמל לאומי, גיבורת שואה, ואחיה גיורא הגיש בג"ץ בדרישה להוציא מהשידור את השורות הפוגעות בזכרה.

בג"ץ קבע, כי ליוצרי דוקו-דרמה עומד חופש היצירה והביטוי, אבל בסופו של דבר רשות השידור נסוגה והשמיטה את השורות מעוררות המחלוקת. לרנר, שרק חזר על טענות שהושמעו בעבר בעניין סנש, מאמין שהדרמה שלו יצרה דפוס-מחשבה חדש בחברה הישראלית בנושא השואה. הוא לא בטוח שהתגבורת שמגיעה מכיוון הסרט של יעוד לבנון, תעורר דיון ציבורי בפרשת טנטורה.

לדברי לרנר, "ראיתי את הסרט. הוא בודק את היחס שלנו לעבר של 48', ומבחינה זאת הוא סרט חשוב. אבל יהיה לו קשה לפרוץ את המחסום של החברה הישראלית. החברה שלנו מסרבת להתמודד עם עברה. אנחנו נמצאים במגננה עצמית בהקשר הזה, כי מדובר בזכות השיבה, צדקת דרכנו וניקיון כפינו, והחברה הישראלית לא מוכנה להכיר בכך שהיא שותפה לפשעי מלחמה, גם בעבר וגם בהווה".

עבור מוריס, "כל הפרשה הזאת היא דוגמה קלאסית מדוע אסור לבסס עובדות היסטוריות על עדויות בעל-פה. ברור שאחד הצדדים, הערבים או ותיקי אלכסנדרוני, משקר או לא זוכר. אבל בסופו של דבר, לא העובדות יקבעו, אלא מה אנשים חושבים על מה שקרה בטנטורה. ואנשים ישתמשו בפרשת טנטורה להתנגחות פוליטית. לסיפור הזה תהיה חיות, כי הוא שמיש פוליטית. וגם אם הוצאו להורג שבויים בעוד כפרים, הכל יישכח והכל יתרכז בטנטורה. כמו שפעם אמרו דיר יאסין, כעת טנטורה תתגלגל בזיכרון הקולקטיבי, כי ככה זה".