תנו לנו את השמות

מבקר המדינה, כהרגלו, מדווח ביובש על שחיתויות אבל לא מוכן לחשוף את האשמים. אז למה שיהיה אכפת להם להמשיך ולסרוח?

אז מה היה לנו? ברדק באבטחת מוסדות חינוך ופעילות קהילתית, שוחד לנבחרי ציבור בדמות כרטיסי חינם לאירועים, ליקויים במכבי האש, בנייה ותכנון שנעשים כאילו אין חוק במדינה, מערכות ביוב מסריחות ורחובות מצחינים מאשפה - וכל זה רק בחלק הדן בשלטון המקומי.

המבקר מצביע גם על המשפחתיות החמה באל-על ובחברת החשמל, ועל העסקים הקרובים לאיחוקיות של ועד עובדי חברת החשמל; על עסקאות בעלי עניין בין האחים עופר לחברת צים שלא אושרו כדין; בלגן בפרויקטים של מקורות וגם - כמה מפתיע - בחברת הנדל"ן של ההסתדרות.

חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר. כלומר, מה שלא נבדק השנה אבל נבדק בשנים הקודמות וייבדק בשנים הבאות. מי שקורא את הדו"ח נאלץ לומר, שהוא לא מתרגש במיוחד. ראשית, משום שאליעזר גולדברג דבק במסורת של תפקידו ולא אומר לנו מי בדיוק אחראי לכל מחדל. שנית, משום שאחרי ההתלהמויות המופרזות של מרים בן-פורת, נוקט גולדברג בגישה הפוכה וכמעט מצליח להרדים את הקורא.

ויש עוד סיבה, חשובה לא פחות: אין בדו"ח שום דבר שיפתיע את מי שעוקב בעיניים פקוחות, ואפילו פקוחות למחצה בלבד, אחרי מה שמתרחש סביבו. הרי כולנו יודעים בדיוק איך נראות הרשויות המקומיות - הגופים המסורבלים, הבזבזנים ולעיתים המושחתים ביותר במדינה. בנוסף לכך, מי שקרא "גלובס" בשנים האחרונות, היה עד לגילויים שרק כעת מקבלים את הגושפנקה של מבקר המדינה. אז מה חדש?

בציניות אפשר לומר: בשביל זה צריך עובדים עם עלות שכר חודשית ממוצעת של 17,500? ואולי האמירה הזו לא כל-כך צינית, אלא חושפת אמת עגומה. זה שלמבקר המדינה אין שיניים - כולם יודעים מזמן. זה שגם אף פעם לא יהיו לו שיניים, כי פוליטיקאי שייזום חוק כזה צריך להיות מטורף ומתאבד בפוטנציה - גם עם זה כבר השלמנו. אבל בשנים האחרונות מגלים נבחרינו, ששום דבר - באמת שום דבר - לא מזיז להם.

קחו את התקשורת. קצת לא נעים להודות, אבל המקצוע הזה הופך להיות מתסכל. עמיתינו ואנחנו חושפים מחדלים - ומבטיחים לנו ש"הנושא יטופל". עמיתינו ואנחנו כותבים מאמרים, מותחים ביקורת, מעלים הצעות - ולכל היותר מקבלים התייחסות מנומסת של "נכון, אבל". והרי תמיד יש תירוצים למכביר, מדוע המחדל אינו מחדל, ומדוע איש אינו נושא באחריות ומדוע לא צריך לשנות את המדיניות הנוכחית.

אותם דברים אמורים גם לגבי דו"חות מבקר המדינה. מאחר שהמבקרים מתעקשים שלא לגלות במי מדובר, אין סיכוי שמישהו יידרש לשלם את המחיר על טעויות, הזנחות ואפילו שחיתויות. אם לפחות היו לנו שמות, היינו יכולים - הציבור, התקשורת, כמה פוליטיקאים הגונים - לסמן מטרה ולדרוש הסברים. כך היה סיכוי, ולו קלוש, שבעתיד יחששו הפקידים והנבחרים לבצע מעשים דומים. אבל מבקר המדינה, בשתיקתו המוזרה, הופך את הדו"חות שלו לחסרי תועלת.