נקבר עמוק באדמה

בהרבה פרשות רגישות עוד יידרש אליקים רובינשטיין להכריע עד לעזיבתו את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בינואר 2004. אבל דווקא הפרשה האחרונה ש"סגר" - זו של אריאל שרון והקרקעות החקלאיות - מעלה חשש לגבי שיקול הדעת שלו בנסיבות הקיימות

ב-10 ביולי החליט היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, כי למרות חומרת התנהגותו של ראש הממשלה אריאל שרון במישור הציבורי והמינהלי, ולמרות שהפר הוראה מפורשת של מבקר המדינה, אין מקום לפתוח בחקירת משטרה נגדו בפרשת הניסיון לשנות את החלטה 755 של מינהל מקרקעי ישראל. ובלשונו: "אין בממצאים אלה ובחומר הנוסף שנבדק על-ידי חברי הצוות, כדי לבסס חשד לביצוע עבירה פלילית".

זו היתה ההחלטה האחרונה שקיבל רובינשטיין ביחס לאיש-ציבור בכיר, בטרם הודיע בראשית השבוע על פרישתו הצפויה, לקראת מינויו, הצפוי גם הוא, לשופט בבית-המשפט העליון.

ההחלטה הזו של רובינשטיין יצרה תקדים תמוה במיוחד. בכל הדוחות הציבוריים הקודמים שהוציאו יועצים משפטיים, העניינים התקדמו פחות או יותר באותו מסלול: חקירת משטרה, המלצת המשטרה, התייעצות בפרקליטות, המלצות ליועץ המשפטי לממשלה, שימוע של החשוד (ברוב המקרים), ובסופו של דבר החלטה שלא להעמיד לדין, תוך פרסום מיידי ומלא של הדוח הציבורי.

בעניין של שרון לא היתה כלל חקירת משטרה, וממילא גם לא הליך של שימוע. בעניין הזה רובינשטיין גם שבר את שיא המהירות. בעוד פרשיות אחרות ששרון נקשר בהן, כמו האי היווני ומימון הבחירות-סיריל קרן, יושבות על שולחנו שנים, הרי פרשת הקרקעות זכתה להחלטה של רובינשטיין בתוך חודשיים בלבד.

אבל החמור מכול בהתנהלותו של היועץ היה הסתפקותו בהודעה לקונית על סגירת הפרשה, מבלי להניח בפני הציבור את הדוח המלא שעליו התבססה ההחלטה. צוות משפטנים של הפרקליטות, כך נמסר, ישב ובדק והחליט לסגור את הפרשה. את הדוח רובינשטיין לא פרסם, ונותר רק לשער על מה התבססה החלטתו. מי שרוצה, יכול לנסות ולהקיש ממנה לגבי ההחלטות שעוד צפויות להתקבל בתיקים הרגישים שמונחים עדיין על שולחנו של היועץ.

חור שחור משפטי

בהסתמך על העובדות הידועות, ניתן להניח שהשאלה המשפטית המכריעה שעלתה בעניינו של שרון היתה שאלת היסוד הנפשי. זו השאלה הבעייתית, העומדת ביסוד העבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים, וזו גם השאלה שעלתה בכל פעם מחדש בהליכים שהתנהלו בשנים האחרונות נגד אישי-ציבור. ובתמצית: בהיעדר אמות-מידה אובייקטיביות, איך אנחנו יכולים לדעת, שבזמן ביצוע המעשה היתה למבצע מודעות בפועל לכך שהוא מבצע מעשה של הפרת אמונים?

מרכיב היסוד הנפשי הפך לחור שחור בלתי-נסבל ביכולת לשפוט, האם מעשיהם של אישי-ציבור מצויים בגבול האתי, או חרגו לתחום הפלילי. ממש במקרה, ערב הגשת דוח המבקר בעניין שרון, החליט שופט בית-המשפט העליון, מישאל חשין, לקיים דיון נוסף מיוחד בפסק-הדין שניתן בערעורו של שמעון שבס, אשר זוכה מעבירת הפרת אמונים. לבקשת הפרקליטות, הסכים חשין לדון בעניין המשפטי שוב, בהרכב מיוחד, כדי לנסות ולקבוע מבחן ברור ומדויק ככל הניתן ליסודות העבירה וליסוד הנפשי הדרוש להרשעה בה.

מועד לדיון המיוחד הזה טרם נקבע. רובינשטיין יכול היה להחליט שהוא מחכה לפסק-הדין בו, כדי לבחון את המקרה של שרון לאור הפסיקה. אבל הוא החליט לטהר את שרון מכל טענה פלילית, תוך שהוא מסתיר מהציבור את הדוח המלא. בדוח המלא, כך הדעת נותנת, חייב היה רובינשטיין לפרט את עמדתו ואת דעתו על היסוד הנפשי שבהתנהגות של שרון.

גולדברג כבר הכריע

מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, לא מחכה לעמדתם של שופטי בית-המשפט העליון בשאלה העדינה של ניגוד עניינים. העמדה שלו ברורה וחדה, והיא הציבה בפני שרון בעיה חמורה.

בעת שהיה שופט עליון, ישב גולדברג בהרכב שדן בערעורו של ראש עיריית אילת בעבר, רפי הוכמן. הוכמן קיבל מחברת גידול אצות יפנית מימון לכנס הכולל טיסה-שהות-טיולים ביפן ובהונג-קונג. הוכמן סיפר למועצת העיר על אופן מימון נסיעתו-שלו וקיבל אישור, אך לא מסר כי היפנים מימנו גם את נסיעת אשתו.

השופטים אהרן ברק ודב לוין החליטו לזכות את הוכמן מעבירת שוחד, קבלת דבר במרמה והפרת אמונים, מפאת הספק שהיה להם לגבי המודעות הנפשית שלו לגבי עבירות אלה. שוב, היסוד הנפשי של עבירת הפרת האמונים.

בעניין סעיף הפרת האמונים וניגוד העניינים, גולדברג היה בעמדת מיעוט, וקבע כי יש להרשיע את הוכמן. הוא פסק כי "הוכמן עצמו היה ער לניגוד העניינים... בהסתרת האמת יש כדי להעיד כי גם הוא היה בדעה שבשל מימון נסיעת אשתו על-ידי היפנים הוא יימצא בניגוד עניינים ובכך יפגע בציבור. האם אין די בכך כדי להסיק... על 'מודעות בפועל' לטיב הפיזי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות הרלבנטיות ולאפשרות גרימת התוצאה הרלבנטית?".

כלומר, גולדברג, כשהרשיע את הוכמן בהפרת אמונים, נתן משקל מכריע לכך שהוכמן הסתיר את אופן מימון נסיעת אשתו. גם בפרשת שרון, בכובעו כמבקר המדינה, גולדברג נתן משקל מכריע להתנהגותו של שרון, ואלה משפטי-המפתח מתוך הדוח שפרסם:

"לשון הסיכום מצביעה בבירור על כך שראש הממשלה ראה לנכון שההחלטה תשונה ותקל על החקלאים. יתר על כן, התברר כי באותו דיון אף התקשר ראש הממשלה למינהל מקרקעי ישראל וביקש ממנו לתמוך בהצעת השינוי.

"בעשותו כן הפר ראש הממשלה את הוראת הכללים האוסרת עליו להשתתף בקבלת החלטה בנושא, ואת הנחיית המבקר. ראש הממשלה היה מצוי במצב של נגיעה אישית וניגוד עניינים, והשינוי שהוא ביקש לקדם עשוי היה לשפר את זכויותיו וזכויות בן משפחתו...

"דברים אלה מלמדים כי ראש הממשלה היה ער לכך שהוא מנוע מלעסוק בנושא, וככל שהדברים נוגעים לפעולות גלויות פעל בהתאם לאיסור; אך מאחורי הקלעים פעל לקבלת החלטה בדבר השינוי..."

איפה הדוח?

קו-ההגנה העיקרי של שרון היה בנוי כך: עם כל הכבוד למבקר המדינה, שרון כפוף לו ולהנחיותיו אך ורק בפעילותו כשר בממשלה. אבל, ככל שהדברים נוגעים לפעילותו של שרון כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל, ובעיקר בהקשר לשאלה של ניגוד עניינים, הוא כפוף לחוק מינהל מקרקעי ישראל, עם דגש על התיקון בחוק משנת 1995, העוסק באופן ספציפי בניגוד עניינים ובחובותיו של יו"ר המועצה.

בדוח מבקר המדינה 44, שפורסם במאי 1994, נמתחה ביקורת חריפה על בעיית ניגוד העניינים של חקלאים שהם חברי מועצת מקרקעי ישראל, וכן על תהליך קבלת ההחלטה 533. זוהי אותה החלטה ראשונה שהעביר שרון במאי 1992 והנחשבת ל"אם כל החלטות ההפשרה" - החלטה שעברה באווירת פאניקה לאור גל העלייה, אך המבקר קבע שהתקבלה ללא שום נתונים ואפילו בניגוד לפוטנציאל השיווק שהיה אז בידי המינהל.

בעקבות הדוח תוקן חוק מינהל מקרקעי ישראל. מכיוון ששרון לא היה יו"ר המועצה הראשון שהוא חקלאי - אריק נחמקין ופסח גרופר היו באותו מצב - והמחוקק כנראה צפה את הבעיה, נאמר בתיקון לחוק: "השר, באישור המועצה, ימנה ממלא מקום ליו"ר המועצה מקרב חבריה". שרון לא מינה ממלא מקום.

בשאלת ניגוד העניינים נאמר בתיקון לחוק: "4ז. חובת גילוי זיקה בעסקה (תיקון: תשנ"ה): חבר מועצה המשתתף בישיבת המועצה אשר דנה בנושא שיש או שעלול להיות לו או לתאגיד שהוא בעל עניין בו, במישרין או בעקיפין, עניין אישי בו, יודיע על כך למועצה לפני תחילת הדיון ולא ישתתף בדיון ובהצבעה באותו נושא". את הכלל הזה, ככל שהדברים נוגעים לפעילותו הגלויה במועצה, שרון קיים.

הטענה העיקרית של שרון היא סביב הסעיף הבא: "4ח. סדרי נוהל (תיקון: תשנ"ה): (ב) יו"ר המועצה יזמן את ישיבותיה, ויקבע את מועדן, מקומן וסדר יומן, בכפוף להוראות חוק זה".

על-פי קו-ההגנה של שרון, מתוקף סעיף זה חלה עליו חובה בחוק המינהל, כיו"ר המועצה, לקבוע את סדר-היום, חובה שאיננה כלל בתחום סמכותו של מבקר המדינה, ועל כן כל מה שעשה בפרשת החלטה 755 היה להביא את העניין לישיבת המועצה - כשהוא, כמובן, ייצא מהחדר בעת הדיון וההחלטה.

"גלובס" הציג בפני מבקר המדינה גולדברג את הטענה הכללית, על הנתק בין חובותיו של שר על-פי כללי ועדת אשר שבאחריות המבקר, לבין כפיפותו המתחייבת לחוק מינהל מקרקעי ישראל כאשר הוא משמש כיו"ר המועצה. מבקר המדינה אומר: "הכללים למניעת ניגוד עניינים חלים על שר בכל תפקיד שהוא ממלא".

התוצאה של כל הפרשה הזו בלתי מתקבלת על הדעת. רובינשטיין מאמץ בחוות-דעתו את דוח המבקר, ובכך הוא משמיט את הקרקע מתחת לטענות החדשות של שרון בוועדה לביקורת המדינה.

אבל, אם רובינשטיין מאמץ את דוח המבקר, איך הוא יכול להתעלם מ"סימני ההפרה" שמנה גולדברג בדוח? הרי רובינשטיין עצמו, בפרשת עזר ויצמן-אדוארד סרוסי, קבע כי מבחינה עקרונית די בהפרת אחד מהכללים האוסרים על ניגוד עניינים כדי להוות תשתית לאישום בעבירה של הפרת אמונים. ומדוע, בנסיבות אלה, לא הודיע שהעניין יהיה כפוף לתוצאת הדיון המיוחד בבית-המשפט העליון בפרשת שבס? וחשוב מכול, מדוע רובינשטיין אינו מציג בפני הציבור את הדוח המלא?

יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ אמנון כהן, הודיע כי יזמן את היועץ המשפטי לוועדה על-מנת לחשוף את הדוח במלואו. יהיה מעניין לראות איך רובינשטיין התמודד עם היסוד הנפשי של ראש הממשלה שלו.

צרו איתנו קשר *5988