אלבניה משלמת את המחיר

זרם הפליטים הגדול מקוסובו תפס את אלבניה אחרי תקופה של זעזועים חריפים, פוליטיים וכלכליים, כשנראו בה לראשונה ניצני צמיחה, קצת השקעות וכוונות לביצוע רפורמות. העומס הכרוך בקליטת הפליטים עלול להחזיר את האנרכיה לאלבניה

כיצד תצליח אלבניה להתמודד עם מאות אלפי הפליטים שברחו ממחוזות הקטל של קוסובו והמציפים אותה בשבועות האחרונים, כשברקע מצביעים הנתונים האחרונים על כך, ש-300,000 פליטים, המייצגים למעשה %10 מאוכלוסיית אלבניה, חצו עד סוף השבוע את הגבול למדינה.

סוכנויות הסעד הבינלאומיות מהללות בינתיים את קבלת הפנים החמה שבה זיכתה אלבניה את מאות אלפי הפליטים. תרבות משותפת, כמו גם שינאה משותפת לסלובודאן מילושביץ', נשיא יוגוסלביה, גרמו לאלבנים לקבל את הפליטים במאור פנים. אולם ככל שגדלים מספרי הפליטים החוצים את הגבולות, מתגבר במקביל גם החשש, כי השקט היחסי הזה אינו יכול להימשך לנצח במדינה הסובלת מחוסר יציבות כרונית, הן מבחינת כלכלתה והן בכל הקשור למצבה הפוליטי.

קנוט וולבק, יו"ר האירגון לשיתוף פעולה אירופי, הזהיר בשבוע שעבר בביקורו בטיראנה, כי מצבן הכלכלי, הן של אלבניה והן של שכנתה מקדוניה, הוא קשה וכי גם המצב הפוליטי בהן הוא רגיש. "המערכות הפועלות בשתי המדינות עלולות לעמוד בפני סכנות, על רקע זרם כה אדיר של פליטים", אמר.

ממשלתו של פנדלי מג'קו, ראש הממשלה בן ה-31 של אלבניה, תולה תיקוות רבות בסיוע בינלאומי, שהובטח לה מהבנק העולמי וגופים בינלאומיים אחרים. לדברי מג'קו, אלבניה מחוייבת לסייע לפליטים ממוצא אלבני, כולל גם אלו שנדחו על ידי מקדוניה, גם אם תתקשה המדינה לשלם את המחיר הכרוך בכך.

זף פרסי, מנהל המרכז האלבני למחקר כלכלי, מסביר, כי "בשל עונייה, היתה נתונה אלבניה במצב קשה, גם בטרם החל המשבר". בשל החשש מחוסר יציבות החלו, לדבריו, כמה אנשי עסקים וסוחרים, להפחית את כמות הסחורות במחסניהם, לנעול על מנעול ובריח כלי רכב וציוד, לצמצם את כמות הייבוא ולהעביר את כספם אל מחוץ לתחומי המדינה. עם זאת, המטבע המקומי, הלק, לא הושפע עד כה מהמצב, ונפל רק באופן מזערי לעומת הדולר האמריקני.

במידה מסויימת, מתקזזת הירידה בהיקף המסחר בשל הביקושים שיצרו הפליטים הזורמים למדינה ובשל ההוצאות הצרכניות הגבוהות של עובדי סיוע ועובדים זרים אחרים, המתקשרות לתחושת המשבר. אולם גם ביקושים אלו אינם יכולים לפצות על חוסר הוודאות שהביאה עימה המלחמה באיזור. ארבן מלאי, יו"ר ועדת הכלכלה הפרלמנטרית, היטיב להגדיר את המצב כשאמר: "המצב מסכן למעשה את כל ההישגים שהישגנו במהלך 97 ו-98'". וזה אולי המקום לציין שגם ריווחי השנה שעברה היו מתונים למדי בסטנדרטים של המדינות הקומוניסטיות שלעבר.

אלבניה, הנחשבת למדינה הענייה באירופה, הפכה באחת ממדינה סטאליניסטית למדינה מוכת אנרכיה ומהומות דמים. ב-1997, על רקע קריסת תרמית הפירמידה, שניקתה את מרבית תושביה ממעט החסכונות שאגרו, פרצו תושבים נזעמים למחסני נשק ותחמושת ממשלתיים, גנבו כמיליון רובים, ופתחו במהומות שהופסקו רק בהתערבות של כוח בינלאומי בחסות איטלקית, שהצליח להשיב מעט סדר למדינה.

בבחירות שהתקיימו במדינה ביוני 97', הדיחו המצביעים את ממשלת הימין המרכזי בראשותו של סאלי ברישה, שהיה מעורב עד צוואר בשערוריית השחיתות של תרמית הפירמידה, והציבו במקומו קואליציה סוציאליסטית בראשותו של פאטוס נאנו, קומוניסט לשעבר. אולם המהומות לא שככו, ובספטמבר שעבר, אחרי ההתנקשות בחייו של עזם האג'דארי, תומך נלהב של ברישה, נאלץ גם נאנו לפרוש מכהונתו, כשהוא מפנה את מקומו למג'קו, ראש ממשלתה המכהן של אלבניה.

למרות חוסר השקט הפוליטי, רשמה אלבניה בשנה שעברה צמיחה של %8. הון זר זרם אליה בקצב מוגבר, בעיקר מצד אלבנים החיים מחוץ לגבולות המדינה, ביניהם 400,000 אלף מהגרים חדשים החיים ביוון. בשנה שעברה הגיע זרם ההון שהועבר לאלבניה לשיא של 421 מיליון דולר לשנה, בצעד שהביא להאצת הבנייה במדינה. עם זאת, המדינה עדיין מתקשה לספק את צרכיה הבסיסיים ביותר. עד היום נחשבים מוצרי המזון למרכיב העיקרי של הייבוא למדינה, אשר בשנה שעברה עלה על היקף הייצוא ב-602 מיליון דולר.

הכספים שמעבירים המהגרים האלבנים למדינה, כמו גם הסיוע הזר, חיוניים כדי לממן את גירעון הסחר. ואכן, הסיוע הזר שהובטח לאלבניה בשנים 1998-2001 על פי הסדר עם קרן המטבע הבינלאומי (IMF) וגופים בינלאומיים אחרים, אמור להגיע לסכום של 270 מיליון דולר.

במקביל, עושה המדינה מאמצים ניכרים להאיץ את ההפרטות, כמו גם רפורמות שוק אחרות, שעליהן סוכם במסגרת ההסכם עם קרן המטבע.

אולם, כפי שקורה במקרים רבים עם בעיות כרוניות ומתמשכות, הקושי הניצב בפני המדינה הוא מהותי. שילטון החוק נותר במסגרת המוגבלת של טיראנה לבדה, ואינו כולל גם חלקים רבים מפרבריה, הנשלטים על ידי מאפיות מקומיות.

כדי להקל על קליטת הפליטים מקוסובו, הוקמו מחנות סיוע בכל רחבי המדינה, שבהם זוכים הפליטים למזון, מחסה וטיפול רפואי לילדיהם. אולם אלבניה אינה יכולה להעניק להם עבודה וגם לא ביטחון כלכלי כלשהו. אם ישובו בסופו של דבר הפליטים לבתיהם בקוסובו, יופחת כמובן הנטל על המדינה. אולם אם יישארו בה, המחיר שתיאלץ אלבניה לשלם עשוי להיות גבוה מאוד, ולא רק במונחים של כסף