אנרון שלנו?

מה שמתחולל בארה"ב בנושא הדירקטוריונים, הרכבם ואחריותם, עדיין לא הופנם אצלנו. פרשת פויכטונגר עשויה לשנות את התמונה

מה שמתחולל בארה"ב בנושא הדירקטוריונים, הרכבם ואחריותם, עדיין לא הופנם אצלנו. פרשת אנרון ויתר השערוריות החשבונאיות היו מאיץ לשינוי תפיסתי עמוק בנושא זה, אך בישראל כנראה עדיין מחכים למין אנרון תוצרת בית.

אולי פרשת פויכטונגר תהיה האנרון שלנו. בשבוע שעבר, כפי שנחשף ב"גלובס", פנה נאמן החברה, שלמה נס, אל הדירקטורים לשעבר ודרש מהם סכום עתק של 250 מיליון שקל - היקף הנזק שלטענתו נגרם לחברה בשל המעשים הפסולים של קבוצת פלד-גבעוני. לטענת נס, הדירקטורים נושאים באחריות לנזקים אלו - הן במישרין, משום שאישרו חלק מהעסקאות המפוקפקות שגרמו לקריסתה, והן בעקיפין, משום שלא מילאו כהלכה את חובותיהם.

ברור לחלוטין, שנושא זה יגיע לפתחו של בית המשפט, ותהא החלטתו אשר תהא - גם בית המשפט העליון יידרש לסוגיה. מתוך היכרות עם מערכת המשפט שלנו, לא יהיה זה מוגזם להניח שיידרשו שנים רבות עד שבית המשפט העליון יקבע הלכה ברורה ומחייבת. טובת עולם העסקים בישראל מחייבת שלא להמתין עד אז, אלא לקבוע הרבה קודם לכן - למעשה מוקדם ככל האפשר - את הכללים הדרושים.

תאמרו: הרי יש לנו את פסק דין בנק צפון אמריקה. נכון, אבל לא מספיק. באותה פרשה, הנסיבות היו כה קיצוניות, עד שקשה להניח שהיא יכולה לשמש כתקדים בכל המקרים. הדירקטורים באותו בנק קטן, אשר קרס ב-1985 בשל מעילות ענק, היו לכל היותר קישוט על גבי דו"חותיו: הם לא ידעו מה מתרחש בו, לא קראו את הערות הפיקוח על הבנקים, לא באו לישיבות, וחלקם אפילו לא הכירו את המנהלים הבכירים. למרבה המזל, זה לא המצב ביתר החברות, כולל הכושלות שבהן.

אלא שלרוע המזל, הלקחים שהופקו מאותה פרשה לא היו מספקים. אמנם שום דירקטור לא יעז להתנהג בכזה חוסר אחריות משווע וגלוי; ההתנהגות תהיה פחות רשלנית ובוטה, אך אין זה מבטיח שהתוצאות יהיו פחות גרועות. ההוכחה ניכרת על פני השטח: חברות רבות קרסו בעשור האחרון כתוצאה מניהול כושל ואף גובל בפלילים, כאשר המנהלים עשו בהן כבתוך שלהם ורוקנו את קופתן לטובת כיסיהם הפרטיים. ואיפה היו הדירקטורים?

הבעיה היא בצורת המינוי ובכישורים הנדרשים. הדירקטורים הם תמיד נציגי בעלי השליטה, וגם הדירקטורים החיצוניים בחברות הציבוריות מתמנים בידי אותם בעלים. אין ספק, שלבעלים יש זכות וגם חובה למנות את הדירקטוריון. השאלה היא מה הם עושים עם הזכות הזו.

בארה"ב הגיעו למסקנה, שיש צורך לפקח על כשירותם של הדירקטורים. כדרכם של האמריקנים, גם במקרה זה הם מגיבים בקיצוניות יתר, ויידרשו להם כמה שנים עד אשר יגיעו לאיזון הראוי. כך, למשל, הדרישה שבראש ועדת הביקורת (זו האחראית בארה"ב לטיפול הכספי ובמיוחד לדו"חות) יעמוד בעל ניסיון מוכח בתחום החשבונאות; ההערכה היא, שיימצאו רק מעטים שיקחו על עצמם את הסיכון של התייצבות במרכז לוח המטרה אם חלילה החברה תתמוטט.

למרות זאת, יש עקרונות חשובים שעלינו ללמוד מארה"ב וליישם מוקדם ככל האפשר. יש לדרוש שלפחות חלק מהדירקטורים יהיו בעלי השכלה אקדמית בתחומים הרלוונטיים - חשבונאות, משפטים, כלכלה, מינהל עסקים וכדומה. ככל שהחברה גדולה יותר ומורכבת יותר, כשירות הדירקטורים חייבת להיות ברורה ובולטת יותר. הדירקטורים חייבים להפנים חובות כגון דרישת דין וחשבון מפורט מההנהלה, תיחקור מעמיק של רואי החשבון, קבלת ייעוץ מקצועי חיצוני ובלתי תלוי בחברה בכל מקרה של ספק, ועמידה על שקיפות מלאה וקבלת כל המסמכים הרלוונטיים לפני אישור מהלכים מהותיים. את הדח"צים יש למנות רק באישור רשות ניירות ערך, אשר תבדוק היטב את קשריהם עם הבעלים.

מאחר שאין לצפות מבעלי החברות שיסכימו לשים אזיקים כאלו על ידיהם מרצונם החופשי, חובתו של המחוקק להתערב. נכון, זוהי עוד רגולציה - אבל זהו בדיוק מסוג המקרים בהם נחוץ הרגולטור: כאשר השוק אינו מוכן להסדיר את עצמו, ויש להגן על הציבור - בעלי המניות, העובדים, הספקים, נותני האשראי וכל יתר הקשורים אל החברה. שינויים כאלו בחוק החברות יכולים להתבצע במהירות רבה, וכאמור - הם חיוניים. אי אפשר לבנות כלכלה מודרנית על בסיס התנהגות פיאודלית.

צרו איתנו קשר *5988