הסניף עדיין פתוח

ציטוט אחד קצר של השופטת מרים נאור מסביר כמעט את הכול. בפסק-הדין במשפט הבנקאים, משחזרת נאור את עדותו של גיורא גזית, שהיה מנכ"ל ויו"ר בנק הפועלים בראשית שנות ה-80. וכך התוודה גזית: "בתקופת עבודתי באוצר סברתי כי הבנקים הם מעין סניף של המדינה. בבואי לבנק הפועלים נדהמתי לגלות, כי התפיסה בבנקים היא אחרת, וכי המדינה היא סניף שלהם".

המציאות הזו, שבה המדינה שימשה כ"סניף של הבנקים", איפשרה מראשית שנות ה-70, וביתר שאת בתחילת שנות ה-80, השתוללות חסרת-רסן של הבנקים ומנהליהם. הבנקים רכשו את מניותיהם-שלהם, ניפחו את ערכן מבלי לטרוח להסתיר זאת, שמרו על תשואה מובטחת בעבור הציבור, ועודדו אותו לרכוש עוד ועוד מניות. כל זה הוביל ב-6 באוקטובר 1983 למשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל.

כי כשהמדינה היתה סניף של הבנקים, יכול היה ארנסט יפת, היו"ר והמנכ"ל הכול-יכול של בנק לאומי, "לזמן אליו" עובדי ציבור בכירים ולנזוף בהם אם התבטאויותיהם לא נשאו-חן בעיניו. וכשהמדינה היתה סניף של הבנקים, כל מנגנוני החקיקה והפיקוח שלה לא העזו לגעת בוויסות - גם כשתוצאותיו היו ברורות לכול. בקיצור, כשהמדינה היא סניף של הבנקים, היא צריכה להודות להם על שהם אינם סוגרים אותה.

היקפו ושיעורו של המשבר ההוא בלתי-נתפסים. בכלכלה המערבית המודרנית לא זכורה התמוטטות כזו של כל המערכת הכספית הבנקאית, שהסתיימה בהלאמתה על-ידי הממשלה. ההערכות הכספיות של הנזק למשק, שנעו בין 7 ל-10 מיליארד דולר, לא הביאו בחשבון את המחיר האמיתי: שיתוק שוק ההון של מדינה שלמה למשך שנים, ואובדן אמון הציבור בשוק הזה.

משבר האמון חמור אף יותר, אם זוכרים כי כל מוסדות השלטון והגופים המפקחים היו מודעים היטב לוויסות מניות הבנקים. כולם ידעו שאין למניות המנופחות כיסוי, ושיבוא היום שבו הציבור ישלם את המחיר. איש, מיותר לציין, לא עשה דבר.

וכך, באוקטובר 1983, צצו לפתע בעיתונים תמונות של קשישים הממהרים לסניפי הבנקים, בניסיון נואש להיפטר מה"בנקאיות" שלהם; והטלוויזיה (כבר צבעונית) הקרינה שוב ושוב צילומים של "גברת ומר כהן מחדרה", משקיעי מעמד הסובארו 1,300 סמ"ק, עומדים חסרי-אונים מול שערי הבורסה הסגורה.

רק אחרי ההתרסקות הגדולה נזעקו הפוליטיקאים לתפור לציבור המבוהל רשת-ביטחון, שזכתה, לאחר טיפול במכבסת המילים, לשם "הסדר מניות הבנקים". כי רק אחרי ההתרסקות הבינו הפוליטיקאים, שרשת-הביטחון הזו היא הדבר היחיד שיבטיח שגם הכיסא שלהם לא ייפול.

20 שנה למשבר ההוא הן לא רק "יום-הולדת" עגול, אלא גם הזדמנות מצוינת לחזור ולבחון אותו. ומפתיע לגלות עד כמה הוא אקטואלי גם כיום.

כי מי שחושב שמשבר בסדר-הגודל הזה לא יכול לקרות עוד, מוזמן להתבונן בדוחות השנתיים של הבנקים ל-2002. סך החובות הבעייתיים של חמשת הבנקים הגדולים הסתכם אשתקד בסכום המדהים של 61.5 מיליארד שקל. ההפרשה לחובות מסופקים זינקה ל-7.2 מיליארד שקל. ולא אמרנו כלום על 2001, וגם המילה האחרונה ביחס ל-2003 טרם הושמעה.

מחיקת 7.2 מיליארד שקל בגלל הלוואות רעות, שניתנו ללא ביטחונות ממשיים, בהחלט אינה אינדיקציה לבנקאות למודת לקח. קל יותר לזהות כאן סימפטומים של התלהבות בלתי מרוסנת, אופטימיות חסרת תקנה, רדיפה אחר רווחים קלים, קוצר-רואי, ובעיקר - רצון של הבנקאים להיראות מצליחים יותר מכפי שהם באמת. שום דבר שלא חשבו עליו כבר ב-1983.

ומי שחושב שכיום הכללים ברורים יותר, ושהפיקוח והבקרה הדוקים יותר, מוזמן לשאול את עצמו איפה היה הפיקוח על הבנקים מאז סוף שנות ה-90, כאשר נזרע הזרע לחובות הרעים הללו. הוא מוזמן גם לשיחה קצרה בכלא עם אתי אלון. היא תספר לו עד כמה קל להוציא מהבנק למסחר 250 מיליון שקל, ואגב כך למוטט אותו, מתחת לאפם של רואי-החשבון, מנהלי הבנק, והמפקח ("זה לא תפקידנו") על הבנקים.

חובבי ההקבלות ההיסטוריות מוזמנים לבחון את תגובת המדינה גם במקרה הזה. לא חלפו אלא ימים ספורים מנפילת הבנק למסחר, והממשלה מיהרה והודיעה כי תכניס שוב את היד לכיס (כיסנו) ותחזיר את הכספים ללקוחות. שום דבר שהממשלה המבוהלת של 1983 לא חשבה עליו.

מי שרוצה להתנחם בכך שכיום המדינה אינה עוד "סניף של הבנקים", ושהיא יכולה לכפות עליהם את רצונה ביתר קלות, מוזמן לבחון היטב ידו של מי היתה על העליונה ברוב ה"עימותים" בין המדינה לבנקים בשנים האחרונות. הוא מוזמן לבדוק כיצד הצליח הלובי הפוליטי-כלכלי של הבנקים למנוע את הפרדתם מקופות הגמל; כיצד נתקעו הניסיונות להוציא לחלוטין מידי הבנקים את הייעוץ בניירות ערך; כיצד כשלו כל הניסיונות לצמצם ולו במעט את הריכוזיות של הבנקים הגדולים; כיצד קשה למדינה אפילו לכפות על הבנקים חובת גילוי אלמנטרית של העמלות שהם גובים מהציבור.

20 שנה אחרי "יום-כיפור של הבנקים", נבחרי ציבור אולי אינם נקראים עוד לשיחות נזיפה אצל מנהלי הבנקים, אבל לאחרונים עדיין שמורה יכולת אדירה להשפיע על כיוונו של שוק ההון. ומספיק להזכיר את דחיפת הכספים לקרנות הנאמנות ב-1997.

מי שחושב שאמון הציבור בבנקים חזר, מוזמן להעיף מבט בנתוני הבורסה, המלמדים ששווי השוק הממוצע של הבנקים רחוק עדיין מההון העצמי שלהם. הוא מוזמן גם לשיחה קצרה עם רענן כהן, יו"ר הבנק לפתוח התעשייה, שהגיע לתפקיד רק כדי לפרק את שאריות הבנק הממשלתי, לאחר שהציבור נס ממנו, מחשש להתמוטטות נוספת.

כל זה לא אומר, כמובן, שבאוקטובר הקרוב, או בזה שאחריו, אורב לנו "יום-כיפור בנקאי" נוסף. זה רק אומר שהתנאים לכך עדיין קיימים. שום ועדת חקירה, יסודית ככל שתהיה, אינה יכולה לומר למפרע היכן יתרחש המשבר הבא. בוודאי ובוודאי כאשר הפוליטיקאים והבנקאים אינם מיישמים את מסקנותיה.