הנקראות ביותר

"לקחתי הכול על עצמי". שיחה עם ד"ר משה מנדלבאום

נגיד בנק ישראל אז, ד"ר משה מנדלבאום, היה בין הבודדים ששילמו מחיר כבד ומיידי על פרשת הוויסות: ועדת בייסקי שלחה אותו הביתה. אבל מבחינתו, הוא פשוט קיבל על עצמו אחריות מיניסטריאלית. והוא טוען: גם הבנק הבינלאומי רצה לווסת, פשוט לא איפשרנו לו

בלילה ההוא, שבו נוסח הסדר מניות הבנקים, כשכולם התכנסו בסלון של יורם ארידור, חגג נגיד בנק ישראל דאז משה מנדלבאום בחתונת בנו. כשהסתיימה החתונה הוא לקח כמה פרוסות מהעוגה ונסע לביתו של ארידור. "חשכו עיניי", הוא משחזר היום. "ראיתי שרוצים לתת לבנקים הסכמים נדיבים, שאוצר המדינה לא יכול לעמוד בהם, ואמרתי שאני מוכן להגן על מחצית ממה שהוצע בממשלה".

למחרת הופסק הוויסות, הבורסה נסגרה, הציבור תפס את הראש וכותרות העיתונים כינו את האירוע "יום כיפור הגדול". במשרדיו הצנועים בבנק עולמי להשקעות בפתח-תקווה מסביר היום מנדלבאום, כי "יום כיפור הגדול היה כשהוויסות התחיל, לא כשהוא נגמר.

"אני מוכרח לומר, שגם אחרי 20 שנה, לא מצאתי דרך טובה יותר להפסקת הוויסות, למרות שוועדת בייסקי חשבה שאולי היו דרכים אחרות. היה משבר, אבל הוא היה נשלט ומבוקר, ועשינו את ההכנות לכך. מראש ידענו איפה הוא יהיה, והנזק היה מינימלי".

איך?

"למשל, מיד אחרי הוויסות היה לנו כלי אדיר של הלוואות פיננסיות. איפשרנו לבנקים לגייס כסף בצורה מסודרת מהציבור, כך שהמערכת עברה את זה בשלום. מלבד זאת, צמצמנו למינימום את מכירת מניות הבנקים, והכנסנו את הפיקדונות השקליים כמקור לגיוס כסף מהציבור.

"אני זוכר שארנסט יפת אמר לי, 'אתה יודע מה זה יגרום, זה יפגע בוויסות מניות הבנקים'. אמרתי לו, 'שכנעת אותי שאני צריך ללכת על זה'. בסך-הכול, המערכת היתה חולה, היא עברה ניתוח כואב, אבל עברנו את זה בשלום והמערכת הבריאה".

היה שלב שבו הבנקאים והאוצר רצו שבנק ישראל יממן את הוויסות?

"הם רצו, אבל אני לא הסכמתי. לימים, מישהו בכיר באוצר אמר שמזל שהייתי נגד המימון, אחרת כולנו, בבנק ישראל ובאוצר, היינו מצטרפים לשורת הנתבעים במשפט הבנקאים.

"אחת הסיבות שבבנקים לא אוהבים אותי עד היום, היא שכנגיד לא ראיתי את עצמי משרת אותם אלא את המשק".

"ידעתי שהכנסת איננה הכתובת"

בינואר 1982, כשהוויסות כבר בשיאו, מינה ארידור את ד"ר מנדלבאום לנגיד. נקודת-המוצא לכהונתו, הוא אומר, לא היתה פשוטה. "קיבלתי משק הרוס מכל הבחינות. היתה התפרעות של תקציב המדינה, עם גירעון תקציבי, אינפלציה שהגיעה כבר ל-120% ומערכת בנקאות מעורערת כולה, כי כולם עסקו בוויסות. מה שעשיתי היה לעצור את התהליך: בנקים שלא ויסתו לא קיבלו אישור לווסת, למרות שהיה לחץ מהם, כולל מהבינלאומי".

דוד גולן, יו"ר הבנק, וצדיק בינו בחרו שלא לשתף פעולה עם הוויסות, למרות הלחץ.

"יש לי מסמכים - לא דובים ולא יער. בעלי הבנק ביקשו, ואנחנו סירבנו.

"הבנקים שכבר ויסתו רצו שניתן להם כסף, לאור כמות הכספים החריגה שהם נזקקו לה, ואנחנו אמרנו בשום פנים ואופן. הוויסות זה דבר שלילי, לא תקבלו כסף. עצרנו את ההלוואות המוניטריות.

"אם היה לנו משבר בחלק קטן מענף הבנקאות, בנק ישראל היה יכול לטפל בזה נקודתית. אבל פה היתה מעורבת מערכת משקית, וטיפול לא זהיר בוויסות היה מביא למשבר בלתי-נשלט, בעיקר בתחום המט"ח. הוויסות היה דבר חמור שיצר למשק סכנות, אשר לאף אחד לא היתה שליטה עליהן".

הכנסת והממשלה לא היו כתובת לשיתוף-פעולה?

"מה שמאפיין את כלכלת ישראל הוא פוליטיזציה של המשק. וצריך לזכור שאז המרכזים הפוליטיים של ישראל היו בבנקאות: בנק אחד שייך למפלגת עבודה, אחר למפד"ל, והם שולטים על הכנסת. לכן, ידעתי מראש שהכנסת היא לא כתובת, כי יש לה ניגוד אינטרסים. בתקופת הוויסות התברר שבפיקוח על הבנקים יש תיק כזה גדול על הבנקים הקטנים, ולבנק הפועלים היה איזה קלסר קטן. הם שלטו פה".

בנק ישראל לא היה גוף חזק מספיק?

"היה אומנם בנק מרכזי שקרא לעצמו כך, אבל הוא היה חייב לתת את ההלוואות שהממשלה רצתה, לפי החוק. אז איך בכלל אפשר היה להילחם באינפלציה? כשיש פוליטיזציה של המשק, המשמעות היא שהשיקולים הם פוליטיים, שהם זרים לכלכלה".

למשל?

"אני אתן לך דוגמה מדהימה. כשהיו צריכים לאשר את הסדר המניות בממשלה, הגיע אברהם שפירא ואמר שאם יקבלו את ההצעה שלי ולא את ההצעה המקורית של הממשלה, אגודת ישראל תפרק את הממשלה. יפה, ממש נימוק כלכלי מקובל. הרי לכל בן-אדם היו פה מניות בנקאיות או קופת גמל. אז מה פתאום מבקשים מהכנסת, שלחלקים גדולים ממנה היו מניות בנקאיות וראו שהערך שלהן יורד לטמיון, שתחליט החלטות אובייקטיביות?

"ועוד דוגמה: אחרי הסדר הבנקים, גורמים בכירים באוצר ובבנק ישראל אמרו שצריך להמשיך לווסת. היתה אצלי ישיבה גורלית, ואמרתי להם, 'רגע אחד, אתם רוצים להמשיך עם השיטה המטופשת הזאת?'

"מהבחינה הזו, ערעור ריכוזיות הבנקים התחיל אז, ואני מקבל על עצמי את האשמה של הפסקת הוויסות, שאיפשרה בהמשך את תוכנית הייצוב של 1985. אגב, זו היתה תוכנית של בנק ישראל".

"הייתי מביא למהפכה בשוק ההון"

ב-1986 פרסמה ועדת בייסקי את מסקנותיה, הטילה אחריות על מנדלבאום, כמו-גם על ראשי הבנקים, ודרשה שיעזוב את תפקידו. בפועל, מנדלבאום היה היחיד שעזב את תפקידו בעקבות מסקנות הוועדה, שכן השאר עזבו את תפקידם עוד קודם-לכן.

כעסת על המסקנות הפרסונליות נגדך?

"בסך-הכול, הייתי לפני סיום חוזה בבנק ישראל, ובכל מקרה, הרגשתי שאני צריך לקחת אחריות מיניסטריאלית ולעזוב. הרבה אנשים שכנעו אותי שכדאי לחכות עד שהוועדה תסיים, והחלטתי שבכל מקרה, כשהיא תגמור את העבודה אני עוזב. הייתי נאמן לאנשים של בנק ישראל, לא אמרתי שהם אשמים, אמרתי שאני לוקח הכול על עצמי. תבואו אליי בטענות, כי ככה צריך להיות ציבורית.

"משקע אחד השאירה לי הוועדה, ואני חושב שאנחנו מוכרחים לשנות את חוק ועדות החקירה. לא יכול להיות ששופט חוקר את הנחקר ואין עורך-דין. זה לא מתקבל על הדעת.

"ועדה משפטית צריכה להיות כפופה לכללים משפטיים. לא יכול להיות שהוועדה יושבת שנה וחצי, וכולם יודעים מה קורה שם, כי חברי הוועדה הדליפו לחברים שלהם. בחבר-מושבעים אמריקני זה לא היה קורה. פה היה מסע עיתונות, כולם היו מעורבים, כולם ידעו מה קורה".

אתה טוען שהוועדה היתה מוטית?

"אני לא חושב שהיתה חקירת אמת. כאיש מקצוע, אני יכול לומר שמסמכים שהוועדה הביאה כאסמכתא, לא היו קיימים. היא הציגה טיוטה שלא נשלחה. כתבה שהיא נשלחה, והיתה על השולחן שלנו. לא דובים ולא יער. דבר כזה אולי לא היה משנה את התוצאות של הוועדה, אבל אני לא חושב שבדקו פה את האמת.

"זו גם הסיבה, בסיכומו של דבר, שחוץ מאשר עם ההמלצות הפרסונליות, לא קרה הרבה עם המלצות הוועדה. פיטרו את מנהלי כל הבנקים, התקשורת חגגה, ובצדק, כי זה לא אירוע שקורה כל יום, אבל היתה פה סטייה מהבעיות האמיתיות של המשק.

"הוועדה לא הגיעה לשינוי המתבקש במשק הישראלי. לא ישב בה שום כלכלן מקרו רציני, ובוויסות היה מעורב מבנה של משק חולה. היא היתה צריכה להמליץ על דברים מרכזיים, כמו ניתוק מוחלט של הבנקים משוק ההון".

היום היו מטפלים בעניין אחרת?

"המשק התקדם מאז, אבל להגיד שאנחנו עכשיו משק נורמלי? לא, אנחנו לא נמצאים בשיווי-משקל. אם מדינה, אחרי 50 שנות קיום, צריכה להתחנן לאמריקנים כדי לקבל ערבות בנקאית, על זה לא מגיע פרס נובל לכלכלה.

"חלק מבעיות-היסוד שהיו באותה תקופה עדיין קיימות. יש כ-50 אלף בנקים זרים בעולם, וכמעט אף אחד לא רוצה לבוא לכאן. זו הבעת אי-אמון. המדינה מציעה לכולם את הבנקים הגדולים בארץ, ואף אחד לא רוצה לקנות".

מנדלבאום משמש כיום בתפקיד יו"ר בנק עולמי להשקעות. בנוסף, הוא מרצה לכלכלה, שוק ההון ובנקאות באוניברסיטת בר-אילן, במכללת נתניה, במכללת אשקלון וב-NYU. הוא בעל שם עולמי בכלכלת ישראל, וכפי שהוא אומר, ספק בבדיחות, "בעולם מאוד מבוקש לשמוע על כלכלת ישראל...

"האמת היא שאני לא מבין איך במדינה של יהודים, שיש בה אחוז הכלכלנים הגבוה ביותר בעולם, וכל מי שמקבל פרס נובל לכלכלה הוא יהודי, מנהלים את הדברים בצורה כזו".

ויש לך גם מסקנה אישית?

"לו הייתי נשאר בבנק ישראל עוד שנה - ושמחתי לצאת - הייתי מביא למהפכה בשוק ההון. אני לא מצטער שעזבתי את הסקטור הציבורי, אבל הייתי יכול לתרום לכך שהמלצות ועדת בייסקי ייושמו עד הסוף".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות