האב, הבן והרוח הלא-קדושה

כל-כך מאמין הוא מר גיבסון, עד שהוא חושב שהאפיפיור אינו קתולי מספיק. "האם האפיפיור קתולי?" הוא שמו של אחד מספריו. זה אינו שם שניתן רק כדי לדגדג את החושים, ולפתות את הקורא. מר גיבסון באמת אינו חושב שהאפיפיור קתולי. הוא קורא לו, "קארולוס הקשקשן, מנשק הקוראן". ספר אחר של מר ג' נקרא "האויב נמצא כאן". לבל יהיו למישהו ספקות, על עטיפת הספר מצוירת קריקטורה של איטליה, פרי מכחולו של אחד מנכדי גיבסון.

מר גיבסון בא מעיירה קטנה באוסטרליה. שם, באין מכלים, הוא פיתח רעיונות רדיקליים מאוד על הכנסייה, על הדת ועל ההיסטוריה בכלל. כאשר מועצת הוותיקן השנייה הכניסה ליברליזציה בכנסייה, באמצע שנות ה-60, מר גיבסון דחה את תיקוניה בשאט-נפש. הוא סירב, למשל, להפסיק להתפלל בלטינית. הוא דחה את ידה המושטת של הכנסייה לאמונות אחרות, ואת הקריאה לדיאלוג.

הוא גם דחה את ההודעה מן הכס הקדוש, כי נפלה בעצם טעות מצערת ב-1930 השנה הקודמות, והיהודים, נעבעך, אינם אחראים קולקטיבית לצליבתו של ישו כריסטוס. מועצת הוותיקן השנייה, הוא אומר, היתה "קונספירציה של מסדר הבונים החופשיים, בתמיכת היהודים".

ואם כבר דיברנו על יהודים, מר גיבסון דוחה מעיקרה את שואת יהודי אירופה. הוא איש מעשי להחריד, והוא עשה חשבון שנחוצות עשרים דקות כדי להפוך גוף אנושי לאפר. כל מלחמת העולם השנייה לא היתה מספיקה לשרוף שישה מיליון גוויות, הוא אומר. חוץ מזה שאם היתה שואה, אז איך זה שבגרמניה היו יותר יהודים אחרי המלחמה ממה שהיו לפניה? הוא יודע, הוא ספר.

יש כנראה לא מעט אנשים בני 85 המדברים כך, אבל הרהוריו של האטון גיבסון ניתנו לפני חצי שנה בדיוק באריכות רבה במוסף השבועי של ה"ניו-יורק טיימס". הסיבה הלא-אובייקטיבית היא, שאחד מעשרת ילדיו של מר גיבסון הוא שחקן הקולנוע מל גיבסון.

הפתולוגיה של התיאולוגיה

חוץ מן הרצון הטבעי לברר אם התפוח נפל או לא נפל הרחק מן העץ, את מראיינו של גיבסון הזקן הדריכה שאלה מיידית: מה היו מניעיו של מל גיבסון, כאשר החליט להשקיע 25 מיליון דולר בסרט על 12 שעות חייו האחרונות של ישו. הסרט הזה כבר מוכן, אבל ייצא למסכים (אם בכלל) רק במרס הבא. התכונה לקראתו היא עצומה. ספק אם איזשהו סרט הוליוודי נסקר באריכות פרטנית כזאת חודשים ארוכים לפני שיצא, או אפילו לפני שהוקרן לפני מבקרי קולנוע.

הסיבה היא שלסרט הזה יש ממד תיאולוגי-פתולוגי, שבמרוצת הדורות פרנס אנטישמיות פראית ורצחנית. הסרט הוא בעצם עיבוד לקולנוע של מחזה כנסייתי, אשר צמח מגרמניה של המאה ה-14, ושמו "פאסיון". שנה-שנה, סמוך לחג הפסחא, היה ה"פאסיון" מועלה על הבמה. היהודים, ליתר ביטחון, היו משתדלים להיעלם מתחתיה עד יעבור זעם.

על הסרט הממשמש ובא אומרים המעטים מאוד שצפו בו, כי הוא אלים ביותר, מתאר את עינויי מותו של ישו בדיוק גרפי, ומציג את מנהיגי היהודים כתלייניו הלהוטים של כריסטוס. עיניו של הכוהן הגדול כייפא "נוצצות בעונג" לנוכח בשרו המתקלף ודמו השותת של המורד הדתי הבזוי.

מל גיבסון מכחיש שיש לו מניעים אנטישמיים. הוא אומנם לא התראיין לאיש, אבל שלח זה לא כבר הודעה כתובה ל"וראייטי", עיתונה של הוליווד, לאמור "הטובים בידידיי הם יהודים". אבל מל גיבסון מחזיק בהשקפותיו של אבא גיבסון לפחות בעניינים של פולחן דתי. הוא מממן מכיסו כנסייה קתולית "מסורתית" סמוך למאליבו, קליפורניה. מיוחסים לו גם דברים קשים בגנות האפיפיור. הוא קרא לו, לפי ציטוט אחד, "זאב בעור של כבש".

הוא גם אמר, שעכשיו הוא מבין יותר מתמיד את משמעות הרדיפות נגד ישו הנוצרי, מפני שהוא עצמו נתון לרדיפות על אמונתו. הוא יודע שהוא לא יורשה עוד לעשות סרטים בהוליווד אחרי הסרט הזה. "לא יורשה" בידי מי? כמובן, בידי היהודים המנהלים את הוליווד (הוא לא אמר את זה, אבל הוא רמז רמז דק).

האינפלציה של הפרנויה

התקוממותם של הגיבסונים נגד הרפורמות בכנסייה היא מעניינת כשלעצמה, ויכולה לעורר אפילו מידה של הבנה. מודרניזציה ורציונליזציה נוטות להפקיע מאמונה דתית - כל אמונה דתית - את תוקפה הרוחני. האמונה נועדה להיות עוגן של יציבות בעולם רוחש תמורות. אם היא עצמה נתונה לתמורות בלתי פוסקות, איזה מין עוגן היא? כמובן, ההבנה המובעת כאן בטלה ומבוטלת, אם העוגן הופך לאמצעי של הפצת שנאה ודעות קדומות.

כשלעצמי, אני נוטה שלא להשתמש בתווית "אנטישמי" כלפי יחידים או קבוצות. ישראלים, לרוע המזל, הפכו את התווית הזו למטבע עובר לסוחר. כמו כל מטבע רב-שימושי, גם ערכו של המטבע הזה פוחת לפעמים עד כדי ביטול. רוב משתמשי המטבע נגועים לאמיתו של דבר ביותר דעות קדומות ושנאה אתנית ודתית מאלה שהם מחשידים באנטישמיות.

אבל גם לפרנואיד יש אויבים. גיבסון האב הוא אנטישמי גלוי, ואצל גיבסון הבן אפשר לקרוא בין השיטין. אני חושב שמוצדק בהחלט חששם של ארגונים יהודיים באמריקה, כמו הליגה נגד השמצה, למשל, שהסרט החדש יעורר אנטישמיות. אחדים מרחיקים לכת ומזהירים, שהסרט עלול לבטל חלק גדול מהישגיה של מועצת הוותיקן השנייה. ההישג הגדול ביותר, רבע מאה אחרי המועצה, היו הכרת הוותיקן במדינת ישראל, ביקורו הרשמי של האפיפיור בירושלים והתנצלותו על האנטישמיות ההיסטורית של הכנסייה.

אבל האפיפיור אינו מנהיג כל הנוצרים. הפרוטסטנטים בוודאי אינם סרים למרותו, ובין עשרות הזרמים הפרוטסטנטיים בארצות-הברית, אפשר למצוא לא-פעם איבה קנאית לוותיקן. שם גם אפשר למצוא את סנגוריו הנלהבים ביותר של גיבסון (הבן, אם לא האב; רוח הקודש, אם לא הטומאה). כוהן דת פרוטסטנטי בעל השפעה הוא טד הגארד, נשיא ההתאחדות הארצית של האוואנגליסטים (זאת אומרת, מילולית, מפיצי הבשורה של כתבי-הקודש). הוא מכנה את גיבסון הבן "מיכלאנג'לו של דורנו", וחולק שבחים מופלגים לסרטו.

אין בסרט הזה כל אנטישמיות, אומר הגארד, ועושה מיד פנייה אירונית חדה. הוא אמר החודש לרשת הרדיו הציבורית NPR, כי היהודים מסתכנים באנטישמיות כאשר הם מבקרים את הסרט. בהודעה ארוכה ונפרדת לעיתונות, הכוהן הגארד הרחיק הרבה יותר. הוא הזכיר למנהיגי היהודים, שהנוצרים האוונגליסטים של אמריקה הם ידידיה הנאמנים ביותר של ישראל ב"התנגשות הציוויליזציות הנוכחית", ומוטב להם שלא לעורר רגשי ניכור אצל "שני מיליארד נוצרים".

הגארד מזכיר ליהודים, שבריטניה לא ניהלה מערכה של יחסי-ציבור נגד "לב אמיץ", הסרט שבו מילא גיבסון את תפקיד ויליאם וואלאס, המורד הסקוטי הגדול של המאה ה-14. זה היה סרט אנטי-אנגלי מובהק.

ההבדל בין ישו לוואלאס הוא כמובן שהאנגלים לא נרדפו, ועונו, ונטבחו, והושמדו בגלל חלקם בדיכוי הסקוטים.

קצת הלל הזקן

הסרט הממשמש ובא יגרום לא מעט כאבי-ראש. יש לו פוטנציאל של נזק דרמטי, לאו-דווקא בגלל איכויותיו הקולנועיות - את זה פשוט אינני יודע - אלא מפני שהוליווד מעצבת טעם ומלמדת היסטוריה. לפעמים היא מלמדת את ההיסטוריה היחידה שצרכניה יטרחו אי-פעם לצרוך.

אפשר להגיב כמו שמגיבים תמיד במקומותינו: לטרוק דלתות, להציע החרמות, לכתוב מכתבים מתלהמים, להזכיר שהעולם כולו נגדנו. אפשר.

אבל אפשר גם להתחיל לחשוב על משהו אחר, קצת יותר יצירתי, קצת יותר מעניין, אולי גם יותר אפקטיבי בצמצום הנזקים. אפשר להתחיל לחשוב מחדש על מקומו של האיש ההוא בעולמנו. אני מתכוון לישו הנוצרי.

סוף-סוף, הוא היה יהודי, והוא היה שייך מאוד לעמו, והוא היה מתלמידי הלל הזקן, וחלק ניכר מן הדברים המיוחסים לו התיישבו עם המחשבה היהודית של זמנו. אפשר לדבר עליו ברצינות גם מבלי לקבל את משיחיותו, או את אלוהיותו. סוף-סוף, מעט מאוד בני-אדם השפיעו על ההיסטוריה האנושית יותר ממנו.

לחשוב מחדש על יחסינו איתו יהיה הרבה יותר ממה שהאטון ומל גיבסון מסוגלים לעשות. הם מפחדים פחד מוות מפני כל מחשבה חוזרת. שמא ניתן להם שיעור?

מקורות לרשימה הזו אפשר למצוא באתר הרשת של יואב קרני, karny.notes.co.il