חתרנות זה טוב

כותרות גדולות ומסע יחסי ציבור ליוו את חתימת `הסכם הצללים` של יוסי ביילין עם יאסר עבד-ראבו בירדן, לקראת חתימה מתוקשרת בז`נבה. התגובה של הפוליטיקאים הישראלים לא הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר מבחינת יוזמי ההסכם, שהצליחו בכמה ימים להשיג הד תקשורתי רחב ומשמעותי יותר מזה שהצליחו להשיג עמי איילון וד"ר סרי נוסייבה בשלושה חודשים של פעילות מאומצת.

נשמעו טענות מכל מיני סוגים נגד היוזמה המדינית, חלקן פוליטיות (אליהן לא אתייחס) וחלקן המייחסות ליוזמת ביילין חתירה נגד המשטר הדמוקרטי והשלטון התקין, בנוסח, כיצד העזו לעקוף את הממשלה החוקית, לנהל מו"מ עם גורם כלשהו, ועוד לחתום איתו על הסכם?

האם יש כאן סכנה לדמוקרטיה? ומה הקשר של זה לניהול ארגונים?

נציג כאן תיזה הפוכה, הגורסת שלא רק שאין כאן סכנה לדמוקרטיה אלא שיוזמות מסוג זאת מחסנות את הדמוקרטיה ומאפשרות לה התקדמות והתפתחות.

בספרות הניהולית מוצאים יותר ויותר קולות המשבחים את החדשנות ואת היוזמה, ככוחות שיבטיחו את היתרון התחרותי של ארגונים עסקיים. החדשנות והיוזמה הן בהגדרה כוחות "כאילו חתרניים", אשר מאתגרים את החשיבה המקובלת בארגון וגורמים ל"בלאגן חיובי". מנהל שהוא בטוח בעצמו ובמנהיגותו מטפח סביבו מנהלים שחושבים אחרת ממנו.

התורות המתקדמות ביותר של עולם הניהול מצביעות על כך, שההישגים ופריצות הדרך החשובות בארגונים באים דווקא מלמטה, באמצעות התארגנויות עצמיות ויוזמות מקומיות (המכונות לעיתים communities of practice). העוצמה של התארגנויות אלה היא בהיותן לא-פורמליות, חוצות גבולות היררכיים וסקטוריאליים, ולכן מעודדות שיתוף בידע ובחשיבה ללא מגבלות.

התארגנויות אלה קורות ללא התערבות ישירה של ההנהלה, ויש בהן פוטנציאל ל"קפיצת המדרגה" הארגונית.

מכאן, שדווקא התארגנויות עצמיות, שאינן תחת פיקוח השלטון המרכזי, יכולות להוביל לפריצות דרך משמעותיות בראייה היסטורית. נציין לדוגמה, את תנועת "ארבע אמהות" ואת ההשפעה שלה על היציאה מלבנון (שוב בלי להתייחס לוויכוח הפוליטי). התארגנות זאת האיצה תהליך, שאולי היה לוקח עוד 18 שנה בלעדיה.

דוגמה נוספת היא ההתארגנות הפרטית, שלימים הפכה לעמותה ציבורית מוכרת, "התנועה לאיכות השלטון", שהקים עו"ד אליעד שרגא. האם התארגנות זאת מהווה סכנה לדמוקרטיה?

בעולם הארגונים נפוצה תופעה, שהדיונים הרשמיים של ההנהלה, ברובם, משעממים וחסרי זיק של חדשנות, בעוד שסביב עמדת הקפה או מכונת הצילום "נסגרים עניינים" שהם לעתים חשובים לגורל הארגון, ומתפתחים רעיונות חדשים.

ארגונים רבים קלטו תופעה זאת והרחיבו את עמדות הקפה, כך שיעודדו את השיח הבלתי-פורמלי. אך בכך אין די.

מנהלים חייבים להבין, כי תפקידם אינו רק לנהל את השוטף, לפתור בעיות ולכבות שריפות, אלא לחשוב קדימה ולצאת ממסגרות חשיבה מקובלות. תפקיד זה אינו קל לרוב המנהלים, הכורעים תחת עומס השוטף, ולכן טיפוחן של "קהילות חדשנות וידע" ישרת את האינטרסים ארוכי-הטווח של המנהל ושל הארגון.

לדוגמה, ראשי חברת SHELL E&P הבינו את היתרון הטמון בעידוד קהילות ידע, והם מעריכים, כי התרומה של קהילות אלה לרווחיה היא כ-200 מיליון דולר בשנה. "קהילות ידע" הן תופעה נפוצה גם בחברות ענק אחרות כמו IBM, XEROX, BP ועוד.

המסקנה היא, כי מנהלים יעשו טוב אם לא יפריעו להתארגנויות ספונטניות, אשר מחברות יחדיו אנשים בעלי רצון טוב ומוטיבציה לקידום הארגון, גם אם הדבר נראה "חתרני" או מנוגד להלך החשיבה המקובל של הארגון.

מעבר לכך, הנהלת הארגון צריכה ליצור את התנאים שיעודדו צמיחה של קהילות חדשנות בתוך הארגון, ובכך לתמוך בהן בעקיפין.

לפיכך, יוזמת ביילין אינה חותרת תחת הדמוקרטיה אלא מציבה בפני השלטון החוקי אלטרנטיבה, ומרחיבה בכך את טווח אפשרויות הפעולה שלו.