אחת המנטרות של כלכלנים קובעת, שללא התקדמות בתהליך המדיני אין תקומה לכלכלה. למה מתכוונים אלה שחוזרים עליה שוב ושוב. האם לכך, שלא כדאי לפעול, שנחדל מהשקעות בתשתיות, נבטל תמיכות בחלשים, נפסיק לעודד מפעלי תעשייה ומו"פ? האם לכך שכדאי לשכב על הגב ולהמתין, כי אין טעם בעשייה כל עוד הפלשתינים ממשיכים בטרור. מבחינת ראייה כלכלית, אין הבדל בין תומכי התהליך המדיני לבין אלה שאינם מאמינים בו כרגע. אלה כמו אלה סבורים שהמצב כרגע רע, אבל ספק אם מישהו היה מציע לחדול מהמאמצים לקידום המשק ומהתוכניות הכלכליות, בטענה שאין תוחלת בעשייה ללא תהליך מדיני. אז היכן ההבדל בין התומכים, בהם תומכי הסכם ז'נבה ותהליך אוסלו, לבין שאינם מאמינים בתהליך? ההבדל נעוץ בסוגיות שבעיקרן נובעות מ'תורת המשחקים', בצירוף 'כלכלת אינפורמציה'.
גם אם טעינו בעבר בהערכת הכוונות של המתחרה מנגד, עדיין ניתן ללמוד מדרכי התנהלותו ולשחק את המשחק בהתאם, גם אם הוא קשה וארוך. אנשי התהליך המדיני מאמינים כי עליהם לחזור על אסטרטגיה שהוכחה ככושלת, ולפעול באסטרטגיה נאיבית, בניגוד להערכות המתייחסות לעמדת הצד השני ולדרכי התנהלותו.
גם אנשים מבריקים מכפיפים את שיקול דעתם לאמונותיהם. ב"דילמת האסיר" למשל, אנו רואים כי לשיתוף משני הצדדים יש יתרון, אך אם צד אחד הוא שתפני והשני רק תחרותי, הצד התחרותי מרוויח בשעה שהשתפני מפסיד. גישה תחרותית מוחלטת ממזערת נזקים, לפחות עד שנצליח לגרום לצד השני להסכים לקבל על עצמו פיקוח במסגרת גישה שתפנית, שבה הפיקוח או ההרתעה מונעים ממנו לנקוט אסטרטגיה תחרותית. הבעיה בעצם אינה אמונות כאלה או אחרות.
במאמרו כאן בשבוע שעבר הביא הכלכלן יורם גבאי רשמי מסע שלו לספרד. הוא מתאר את השגשוג שהשיגו הספרדים, שוויתרו על מאבק מזוין, לעומתנו, חפצי המלחמה לכאורה. אלא שגבאי לא שואל מי ויתר על המלחמה. האם ממשלת ספרד ויתרה על שטחי ספרד, או שהבדלנים הניחו את נשקם והסתפקו באוטונומיה ובפחות זכויות מהאוטונומיה הפלשתינית. וזאת, במדינה ששטחה גדול פי 20 משטח מדינת ישראל (2000%) ושאינה מוקפת באסקים עוינים המסייעים לבאסקים בתוכה.
גבאי מבקש להמחיש לנו את כוחו של התהליך המדיני ומזכיר לנו, כי צמיחה בישראל בשנים האחרונות הייתה בעיקר בתקופת ממשלת רבין. טענה שנשמעת כמעט כטענה אמפירית המוכיחה, כי צריך לחזור לתהליך המדיני. אבל לדעתי, יש כאן הטעיה, שהרי לא התהליך המדיני התחיל את הצמיחה. דווקא התהליך המדיני הביא להידרדרות.
לשלום אמיתי יש השפעות חיוביות על הכלכלה. זה לא טעון הוכחה. אבל שימו לב לדוגמאות. לאחר המלחמה ששררה כאן בשנים 1965-1966, בא "שלום ששת הימים" והביא לצמיחה מואצת של 8% בשבע השנים הבאות. אינני תומך במלחמה. אני רק בא לבחון כמה אמיתות המושמעות מדי כמה ימים על-ידי נציגי התהליך המדיני, שמבחינת הפלשתינים הוא מושג הפוך לשלום.
עוד דוגמה מתייחסת לתקופת המשבר הגדול בארה"ב ב-1929. ארה"ב חיה בשלום, ובלי איום. מדוע אם כן חל משבר, ומדוע לאחר כניסתה למלחמה, בשנת 1941, החלה צמיחה משמעותית שלא הייתה בעשור הקודם, ושנמשכה בתוך שנות המלחמה ואף אחריה ב"מלחמה הקרה".
נחזור לאזורנו הקטן והמעונה. הטענה כי הצמיחה היא תוצאה של תהליך שלום היא אמת חלקית במקרה הטוב. הצמיחה החלה ב-1990, עם גלי העלייה מרוסיה. ב-1990 לא היה תהליך שלום. היה ראש ממשלה עקשן, יצחק שמיר, אבל הייתה עלייה מרוסיה. הגידול בפריון ב-1990 הגיע לשיא, כ-9%, ומאזן התשלומים היה בשיא חיובי. הצמיחה נמשכה עד 1993, שבה החל "תהליך אוסלו" או "התהליך המדיני". ב-1993 הצמיחה אמנם לא נעצרה והמשיכה בקצב של שלוש השנים שקדמו לה, אבל קרה דבר גרוע.
האופוריה שאיפיינה חוגים מסוימים הביאה להתגברות הצריכה, לקבלת החלטות מאקרו-כלכליות נמהרות לגבי הצריכה הממשלתית, והתוצאה: גידול מתמיד בגירעון המסחרי.
גבאי, ששימש בעבר כסגן הממונה על הכנסות המדינה בתקופת השר יורם ארידור, יזכור את הביקורת שנמתחה על ארידור עקב צעדיו שהגדילו את הגירעון המסחרי. אם היה צדק בעולם, היו צריכים לכתוב יותר מאמרי ביקורת על רבין ז"ל ועל בייגה שוחט יבל"א.
בשנת 1995 הגיע הגירעון המסחרי לשיא של כ-11 מיליארד דולר. במחצית השנה הראשונה של 1996, תחת ממשלת פרס, הגיע הגירעון המסחרי לשיא של 6 מיליארד דולר, קצב שנתי של 12 מיליארד דולר. ואלמלא מחצית השנה השנייה, של ממשלת נתניהו, שמיתנה והקטינה את הגידול בגירעון, שיא היה רודף שיא. לטעמי, בכך שגבאי מייחס את הצמיחה לתהליך אוסלו ולא לעלייה הרוסית, הוא נמנע מהתייחסות לאחד המשברים הכלכליים הגדולים במדינה, שרק מדיניות נתניהו, לצמצם.
רבין נרצח על-ידי רוצח מתועב וטיפש, חסר מוסר או הבנה היסטורית. גם אני חש, כי יש לי זכות לפנטז על מורשת רבין בדומה לכמה מחסידיו. לדעתי רבין היה מבין כי לתהליך מדיני שהוא אחיזת עיניים, שגרם לשובה לארץ של כנופיית רוצחים, אין סיכוי לתרום לכלכלה ולא ליכולתנו לחיות בארץ הזאת.
לפני שירי השלום כדאי להבין כי עד שיחולו תהליכי שינוי עמוקים בחברה הערבית, ונשמע על "סרבני פיצוצים" והפגנות נגד הטרור ונכונות להכיר בזכותנו לחיות בארץ, אין לנו ברירה אלא להגן על עצמנו, גם כשזה לא עולה בקנה אחד עם אמונותיהם של חסידי "התהליך המדיני".
ונחזור לשאלה הראשונה: האם מאחר שאין תהליך מדיני עלינו לוותר על המאמצים להקים חברה יעילה וצודקת? האם לוותר על השקעות בתשתיות, בחינוך ובתרבות? האם לוותר על קידום המדע והטכנולוגיה? התשובה ניתנה כבר בתקופת עזרא ונחמיה, בעת שהאירועים הביטחוניים איימו על עם ישראל שחזר מהגלות: "ידם האחת עושה במלאכה וידם האחרת אוחזת בשלח". כלומר, עלינו לעשות, במסגרת המגבלות, את המקסימום האפשרי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.