לידיעת הסוכנות: המדינה כבר קמה

לא "החוזה המשולש" חי וקיים, אלא פקידי הסוכנות, שנותרו ללא תעסוקה אחרי החיסול למעשה של המחלקה להתיישבות, הם החיים וקיימים, ואפילו בועטים

בתגובה למאמרו של עו"ד יהודה רווה "החוזה המשולש חי וקיים", גלובס נדל"ן 12.10: אקדים ואומר, כי "החוזה המשולש" היה חוזה היסוד בין המושבים והקיבוצים שהוקמו לאחר קום המדינה, והיה חוזה בין הסוכנות היהודית "כגוף מיישב", אגודת המושב או הקיבוץ והקק"ל, ומתחילת שנות ה-60, עם הקמת מינהל מקרקעי ישראל - עם המינהל.

וכך מתאר כבוד הנשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט בנימין כהן, בפסק הדין בעניין מוני שוורץ, ע"א ת"א 80/581 את החוזה דלעיל, בהיבט של מעמדו של חבר המושב בביתו ובנחלתו:

"מדובר באחד ממאות ואלפי המשקים הפזורים בכל רחבי הארץ, התלויים אחרי 30 וכמה שנות קיומה של המדינה על בלימה משפטית. המדינה (לרבות הקק"ל או רשות הפיתוח, לפי העניין) עושה איזה חוזה עם הסוכנות לגבי חבל ארץ שלם; הסוכנות עושה חוזה עם אחד המושבים, ובעקיפין, או באמצעות אחת התניות, עם תנועה התיישבותית, ולתוך המערבולת הזאת נכנס גם המתיישב, אשר מעמדו - במידה שאפשר לבנות על המסמכים בלבד - הוא מעמד של כלום. כדי להרגיז אני אקרא לזה מעמד של אדם שאינו מסיג גבול, לא יותר מזה. לפי הנייר, יכולה הסוכנות להגיד לו מהיום למחר בבוקר 'קום וצא'."

מקדמא דנא נועד כי הנחלות במושבים יוחכרו לדורות (ל-49 שנים 49 שנים) לחברי המושבים (בקיבוצים לאגודת הקיבוץ), והחכירה תירשם במשרדי הטאבו, בדומה לכל אזרח במדינת ישראל שדירתו או ביתו מצויים על קרקע בבעלות המינהל (אלה הם מרבית הדירות והבתים).

כבר בישיבה מס' 1 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, בתאריך 17.5.65, החליטה המועצה כי נחלות יוחכרו לדורות למתיישבים.

לית מאן דפליג, כי מאז ראשית הדרך, עמדתה של הסוכנות היהודית הייתה, כי על המושבים והקיבוצים בהתיישבות החדשה להגיע "לביסוס", ומשלב זה ואילך לעבור לטיפול משרד החקלאות ולהתנתק לחלוטין מלהיות סמוכים על שולחן הסוכנות.

החל ממחצית שנות ה-70 וכלה במחצית שנות ה-80, מימשה הסוכנות היהודית את רצונה להתנתק מיישובי ההתיישבות החדשה, וללא כל קשר למציאות בפועל החליטה, כי מרבית היישובים "מבוססים" כבר, ואילצה את היישובים לחתום עימה על "חוזה ביסוס", שמשמעותו המעשית הסכם להחזרת הכספים שניתנו בידי הסוכנות ליישובים, באופן ובשיעור שנקבעו ב"חוזה הביסוס".

עד כמה היו היישובים "מבוססים" באמת יודע כל אדם במדינה נוכח ההתמוטטות בשנות ה-80-90 של המגזר החקלאי, התמוטטות שהביאה לעולם את "הסדר רביד" ומאוחר יותר את "חוק גל", ואת הסדר הקיבוצים, שהצילו למעשה את הבנקים.

בסמוך ליציאת היישובים ל"ביסוס", הוקמו במשרדי המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית משרדים אזוריים של משרד החקלאות, שהחליפו את המחלקה להתיישבות בטיפול ביישובים. לכאורה, ובהתאם למדיניות הסוכנות עצמה, מצגיה, הבטחותיה והתחייבויותיה, צריך היה שהסוכנות תחדל להיות צד לחוזה עם מינהל מקרקעי ישראל. עוד יצוין, כי בין לבין חדלה המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית לפעול, וכך הלכו לעולמם מדור המטעים, מדור המים, מחלקת התכנון, והמדור לשיפור פני הכפר, וכל יתר הפונקציות שפעלו במסגרת המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית.

על אף כל אלו לא מומשה ההבטחה למתיישבים ומתן זכות חכירה לדורות בנחלותיהם, והאמתלה ששימשה את המינהל, וגם את הסוכנות, לכך שבפועל לא ניתנו למתיישבים חוזי חכירה לדורות ואלה לא נרשמו במשרדי הטאבו - היתה האמתלה "העדר תוכניות מדידה של המקרקעין".

לאחר חיסולה של המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית נותרו פקידיה חסרי תפקיד ומעש, וכנראה נועדו לטכס עצה כיצד להציל ולשמור את מקור פרנסתם. והנה נקרתה בפניהם הזדמנות, כאשר גלי העלייה ההמונית בתחילת שנות ה-90 הצריכו קביעת מדיניות ועשייה דחופה בידי המדינה לשינוי ייעודן של אדמות חקלאיות שהוחזקו בידי היישובים, לשם בנייה למגורים והקמת מקורות תעסוקה. או אז נזכרו לפתע הסוכנות ופקידיה ב"חוזה המשולש" שאבד עליו הכלח, והחלו לתבוע ממינהל מקרקעי ישראל פיצוי, כביכול עבור השקעותיה של הסוכנות ביישובים.

מינהל מקרקעי ישראל דחה מכל וכל את תביעות הסוכנות היהודית ככל שהן נוגעות לקבלת כספים מהמינהל, וחרף עמדתו זו ובניגוד לה, איפשר לסוכנות היהודית לדרוש, ללא כל הצדקה, מהיישובים כספים ככל שיעלה על דעת הסוכנות, כאשר אילץ את היישובים לקבל הסכמת הסוכנות לשינוי היעוד. הסוכנות ניצלה ההזדמנות שנקרתה בדרכה והתנתה הסכמתה בתשלומי עתק של היישובים.

כך שמחד, המדינה ורשויותיה עודדו שינויי ייעוד של אדמות לצרכים לאומיים, ומאידך נתנו לסוכנות היהודית עמדה שאפשרה לה למעשה להפעיל לחץ כבד ללא בסיס בדין על היישובים, שאפילו אם ביקשו לבצע הרחבת היישוב לשם קליטת בנים, אולצו לשלם לסוכנות היהודית תשלומי עתק בשיעור מאות אלפי שקלים.

צר לי חברי עו"ד רווה, אך העובדות והמציאות אינם כפי שתוארו על ידך במאמרך, אלא למרבה הצער העובדות הינן כמתואר לעיל, והתוצאה הינה, כי לא "החוזה המשולש" חי וקיים, אלא פקידי הסוכנות, שנותרו ללא תעסוקה אחרי החיסול למעשה של המחלקה להתיישבות, הם הם החיים וקיימים ואפילו בועטים. ואף שנכונה טענתך כי העתירה שהגישה הסוכנות נגד המינהל ואח' טרם הוכרעה, טענתך כי הדיון בהליך הביניים שבו בוטל הצו הזמני שקיבלה הסוכנות היהודית נגד המינהל, עניינו "בשני יישובים חקלאיים בלבד" - טענה זו אינה נכונה. כשם שטענתך כי מימון ההשקעות ביישובים, נעשה רובו ככולו על ידי הסוכנות היהודית ללא השתתפות מתקציב המדינה, אף היא אינה נכונה. ההחלטה של בית המשפט העליון בביטול צו הביניים משמעותה: מתן אפשרות, לכל יישוב שרוצה בכך, לחדול להיות צד לחוזה משולש עם הסוכנות היהודית, ולא רק לשני יישובים בלבד, כטענתך.

ברור ממאמרך, כי הסוכנות היהודית לא נרמזה מהדברים הברורים והחד משמעיים והחריפים שהושמעו באוזניה, בידי ההרכב הנכבד של בית המשפט העליון שישב בדין, וגם מתוכן ההחלטה עצמה מבקשת הסוכנות היהודית, כנראה ממאמרך, להתעלם! והיא מנסה כעת לטעון, כאמור במאמרך, כי היא מקווה להגיע להסדר עם המדינה. הסדר שהינו לדעתי חסר כל בסיס וכל תכליתו לאפשר למנגנון הסוכנות להמשיך להתקיים יש מאין.

התפקידים הנשגבים והכתרים שהסוכנות קושרת לעצמה הם לאמיתו של דבר תפקידי המדינה האמורים להתבצע עפ"י מדיניותה, כפי שזו נקבעת על ידי רשויותיה הנבחרות החוקיות, ואולי הגיע הזמן, שאפילו פקידי הסוכנות היהודית יטמיעו עובדה זו, שהמדינה, ברוך השם, כבר הוקמה וקיימת זה עשרות שנים, ואחד מתפקידיה המרכזיים הינו יישוב יהודים בארץ ישראל, פיזור האוכלוסיה ברחבי המדינה ואבטחת ייצור חקלאי שיספק תוצרת חקלאית לאזרחי המדינה וליצוא.

ואני מעז להרהר גם, שמא ראוי כי בימים אלה, כשהמדינה החליטה שהמנגנון הציבורי גדול מדי לממדיה והיא עושה לצמצומו, ראוי גם לבחון צמצום מנגנון הסוכנות היהודית, לאחר שכאמור חדל מלקיים זה מכבר כל תוכן של ממש בתחום ההתיישבות.

הערה: הכותב מייצג יישוב בהליך משפטי כנגד המינהל והסוכנות שעניינו התנגדות לתשלום כספים לסוכנות היהודית בגין שינוי ייעוד של קרקעות במשבצת היישוב שיזם מינהל מקרקעי ישראל.