מהמוצדקים שבפסטיבלים

"פסטיבל" מלחמת יום כיפור חלף ועימו השאלה: האם לא היה מופרז ומוגזם? האם ערוצי הטלוויזיה לא נסחפו מדי בגל המלחמה ההיא ולא שידרו יותר מדי תוכניות "ספיישל" והאם כמחבר "אחי גיבורי התעלה " (הוצאת "ידיעות אחרונות"), תשובתי היא חד-משמעית.

האירועים והשידורים סביב המלחמה היו ביטוי לצימאון גדול למידע על המלחמה, שמאז מלחמת השחרור, לא ידענו כמותה. מלחמה שבה מדינת ישראל הילכה על הקו הדק המפריד בין תבוסה לניצחון. זו מלחמה שפרצה בגלל שיכרון כוח, תופעה שטרם השתחררנו ממנה, גם היום, 30 שנה אחרי. במבוא לספר אני מצטט קצין שריון בכיר שאמר לגולדה: "גבירתי, את כמו דבורה הנביאה, תצווי עלינו ונרוץ עם הטנקים ללוב...".

באווירה זו של ליקוי מאורות, קריסה של המנהיגות המדינית והביטחונית, יצאה מדינת ישראל למלחמה על חייה. כאשר דיין דיבר על סכנת "הבית השלישי" לנגד עינו עמד סיפור דגניה א במלחמת העצמאות והחשש כי הסורים גולשים לכנרת והמצרים פורצים לתל-אביב. אלה היו הימים בהם "דדו" התחנן להפסקת אש ושקל לגייס את השמיניות ודיין היה על סף החלטה לשגר את נשק "יום הדין". מתוך עדות ראייה אני יכול להעיד: זה היה קרוב, קרוב מאד, לכניסת ישראל לסחרור גרעיני.

צה"ל השתבח תמיד בחטיבות מילואים לוחמות שהכריעו את המלחמות הקודמות. במלחמת יום כיפור ההפתעה הגדולה היו לוחמי הסדיר. כלוחם ותיק מהם, בוגר הקרב לשחרור ירושלים וההתשה, ומי שנמנה עם כוח החוד שצלח את התעלה, הכרתי את איכות וניסיון המילואים. אבל כשנחשפתי בקו התעלה ללוחמי הסדיר, שריון, צנחנים, הנדסה, ארטילריה ואחרים, ידעתי שבוגרי השמיניות שנה-שנתיים קודם לכן, הם אלה שעצרו את השיטפון המצרי.

מהר מאד הבינו המח"טים והמג"דים הסדירים שהם לבד במערכה. הם נחשפו לפיקוד מנותק, שהוריד פקודות על סף גבול החוקיות, כמו האיסור הגורף על חילוץ אנשי המעוזים.

הטנקיסטים הצעירים רצו אל קו התעלה הבוער על שרשרות הטנקים ומצאו עצמם חשופים מול נשק קטלני, טילי הסאגר ודילמה מוסרית. לחלץ כל עוד היו יכולים את לוחמי המעוזים, או להשאירם לגורלם, ברוח הפקודה.

מיכאל ורדי ז"ל , קצין שריון צעיר, התקשה להשלים עם הפקודה להוריד את אנשי המעוזים מן הטנקים. מיכאל נותר עם הטנק שלו להגן על מעוז "מפרקת" ונפל. וכמוהו היו אחרים. אייל יפה, שנלחם לצידו של ורדי, חושף שאחיו עמיר ז"ל, מפקד גדוד 198, מגיבורי המלחמה, לא השלים עד יום מותו עם הפקודה שהייתה בעיניו לא מוסרית. לראייה הזו של גבורת לוחמי הסדיר שותף יצחק בריק, אז קצין מילואים צעיר ולימים אלוף בצה"ל.

בריק עשה את כל המסלול מסיני לסואץ, החליף שבעה טנקים, נפצע פעמיים ונותר עם שבעה אנשים. כאשר שואלים אותו בהרצאות על המלחמה, הוא לא מספר על בלימת השריון המצרי ב-8 באוקטובר, לא על קרב שריון בשריון מוצלח נגד טנקי טי 62 מצרים, אלא על מפגש נדיר עם קצין שריון צעיר, אילן גדרון ז"ל, בנו של אלוף מיל. מוסיק גדרון. אילן נלחם בקרב על מעוז "מילאנו", נטש את הטנק הבוער שלו, ועם מפקד המעוז חילץ את אנשיו לעבר חוף מבטחים. רק חלק מהאנשים שרדו את המסע המופלא. בדרך נס נמנע אסון דומה לזה שאירע לשלמה ערמן ז"ל, שזכה בעיטור הגבורה על מבצע חילוץ אנשים ממעוז "אורקל" שהסתיים באסון.

ערמן נפל באש כוחותינו אחרי שלא ידע את הסיסמה. אילן גדרון נופף בטלית והציל את אנשיו מגורל דומה. יצחק בריק שנצר את אש הטנקים ברגע האחרון סיפר שמשאלתו הראשונה של קצין השריון המותש הייתה: "תנו לי טנק להמשיך בלחימה". אילן גדרון ז"ל, לחם עם צוות מאולתר שאסף, לצד המילואים. הוא נפל ממערב לתעלה.

כמו מיכאל ואילן, היו מאות לוחמים צעירים שהסתערו גם אחרי שאיבדו טנקים וחברים. אחד מהם היה יקי ודמני, מפקד פלוגה צעיר, כיום מן המנכ"לים המובילים במשק. כשנחשפתי לסיפורו שאלתי מאיפה היה לו כוח נפשי להחליף טנקים וצוותים, ולהמשיך להסתער כשהוא פצוע קשה. יקי השיב: "לא היו אחרים".