רציתי לאהוב את "עלילה" כמו שאהבתי את "כיפור" ואת "קדמה". הלכתי להצגה של אחר הצהרים. בתחילה הייתי לבדי באולם. אחרי כן הגיע זוג שהתיישב מאחור. מעט לפני סוף הפרסומות הגיע זוג קשישים-זקנים אפילו ממני; הם התיישבו בשורה השנייה בשני הכיסאות הראשונים לא כעונש. היא ליטפה את שיערו. הוא ליטף את שיערה. ככל הנראה נשואים לא זה לזו ונפגשים בחשכת אולם הקולנוע ללטף זה את שיערו של זה. אילו "עלילה" היה על הזוג הזה הייתי מרוצה. אבל. אחרי כחצי שעה (מהזוג שמאחורי נשארה רק הבחורה) התחפשתי לצרפתי ממוצע החושב שישראל היא המדינה הכי מסוכנת לשלום העולם ואז כן יכולתי להישאר עד הסוף.
תל אביב, המתוקה בערים של קנז, שעל פי ספרו החזק נעשה הסרט, נראית כמו רחוב מוזנח במחנה פליטים בעזה המביט במראה של רובע האורות האדומים של סייגון בתחילת המאה. בחיי לא ראיתי עיר מכוערת יותר מתל אביב של גיתאי שלבד סצינה קצרה בשדרות רוטשילד (שני עצים יפים) העיר נראית כאסון אורבני. דיירי הבית שבו מתרחשת העלילה מכוערים. מציצנים. טיפשים. נער שאינו רוצה להתגייס לצבא "הכיבוש" מוטרד על ידי אביו הדוחק בו להתגייס וכמובן להעלותו לעולה. האב מתגורר בטרנזיט שבה אסורים פועלים סיניים כדי שיוכל להעסיקם בזול.
הנהג שהוא אבי הנער המבקש לא להתגייס, חונה בלילה מול הכניסה לדירת אשתו לשעבר המתנה אהבים עם מאכר צעיר. בדירות האחרות מתגורר סטריאוטיפ של ניצול שואה, כרמון שחקן נפלא שעשו ממנו חלטורה ועוזרת כנגדו, הפיליפינית שלו, האישה היחידה האנושית ואולי אף השחקנית היחידה בסרט. יעל אבקסיס מגלמת אישה צעירה ויפה פחות משהיא בדרך כלל בגלל פיאה שחורה שהולבשה עליה ונראה כמו קולפק טורקי והיא מחכה בחדר עלוב לעמוס לביא שיבוא לעלות עליה. הם כמעט אינם מדברים זה עם זה. היא מחכה לגסות. הוא שונא אותה. היא מאופיינת יותר מאשר משוחקת בגילוי מוגזם של מחמדיה ובצריחות אהבה שלה הנשמעות כמו בבונן שיכור. אלקבץ שחקנית מוכשרת ויפה משחקת משהו לא מוגדר, מצוירת כצומת של מדיאה ודף קרטון. שוטרת שיצאה מסרט של האחים בלושי בלולה בשכנה שאין לדעת מי היא לבד עליבותה. אף דמות אינה נוגעת. אינה חיה. כל הדמויות דקות. הן מנגנות קונצרט למיתר אחד. כל אישה ואיש הם אידיאה של בימאי. מאמר עיתונאי אודות ארצם של האנשים החיים במדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם.
ב"עלילה" אין עלילה. יש ישראל רעה. ישנם ישראלים מכוערים. איש מהצוות אינו משחק כך שאי אפשר לומר שהם משחקים רע: הם לא משחקים, נקודה. גיתאי הוא פסל קולנוע מוכשר. הוא יודע לפסל פסלי קולנוע. הוא יודע לעשות סצינות חזקות אבל הפיסול שלו בסרט הזה הוא פיסול במים. לצרפתי ממוצע הסרט הזה הוא מתנה. עירוב של סתמיות וכיעור. חבל לי על יעל אבקסיס שפעם חשבתי שתהיה שחקנית מצוינת. חבל לי על עמוס לביא המוכשר. האב המחזיק את הסינים נראה לפחות כבן אדם ולא רק דמות עשויה פח חלול. בשביל לומר שתל אביב היא פיפ שאו, זונות, וגועל. בשביל לומר שמהעם היהודי המפואר, מה שנשאר זאת אישה ריקה הרוצה שיכו אותה אבל אינה מגלמת את האישה אלא עושה ממנה מים לא צריך סרט. צילום אחד וכיתוב היה עושה את העבודה. אין אף רגע אנושי.
יצאתי החוצה. שמחתי לראות שבארץ הביבים ישנה מעלית מזכוכית שהורידה אותי למטה. ליד חנות סטימצקי ראיתי שתי נערות שהתווכחו על ספר שירה של בלייק שקנו זה עתה. הלכתי בטיילת. קשה לי להלך מדדה עם המקל אבל רציתי לאהוב את תל אביב שלי ותוך כדי כך לכאוב למען העם הנורא המתגורר בה על פי הסרט. הגעתי לקפה "מצדה" ליד האנדרטה החזקה והיפה מעל מה שהיה גן לונדון: זיכרון לקרוב לשלושת אלפים יהודים שטבעו בים בדרך לעיר המכוערת הזאת בשנות השלושים והארבעים, יד ללמעלה ממאה אלף מעפילים ששטו בתנאי גיהינום לבוא לרחובות הכעורים האלה, ללמעלה ממאה עשרים אניות שנאבקו בצי הבריטי על חורבות גן שהיה רצוח כבר שנים ועתה עשו אותו לפנינה. ישבתי בקפה, וחזרתי להיות ישראלי. הים התחלק ממני לתוך המרחקים. המרחקים שבהם אמורים לאהוב את הכיעור הזה. פעם ממש כאן עמדו הייקים שרצו לשחות חזרה לברלין. היה יפה בקפה. שתיתי קפה טוב ואכלתי קוכן גבינה מצוינת. עשיתי כל מה שעמוס גיתאי - בימאי וכה חכם במלאכתו - יכול היה לעשות. לחבר את העצב והכאב למה שבאמת הווה. כיעור שבאמת ישנו אבל גם קצת חמלה ויופי. לתיאור אישה מטופשת ומכוערת בשביל מה לקחת אישה יפה כיעל אבוקסיס. במקום סרט היה צריך עמוס גיתאי לכתוב מאמר לכל עיתון צרפתי שהיה שמח לפרסמו. דויד זכאי שערך את "דבר" בשנות השלושים ישב לבדו בחדר המערכת ומכל סוכנויות זרמו ידיעות על רצח. על שיטפונות, על שריפות ומהפכות וטבח ודם והוא נתן כותרת לעיתון: "העולם כמרקחה". תל אביב מכוערת ואנשיה רעים והיא "עולם כמרקחה" לכן אליבא דסרט זה, מוטב שתיעלם מעל פני האדמה. תיעוד מסכנות וגועל אינו חדש. מקסים גורקי תיאר במחזה "בשפל" אנשים מסכנים. אבל הוא התייחס אליהם לא רק כאובייקטים לתיאור אידאה אלא כבני-אדם. ללא אדם אין אומנות אודות אדם. קצת חסד. מעט יחס. ביקורת היא טובה. אבל מעט הבנה למצב האנושי לא היה מזיק. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
