לביא וגרשוני שוב ביחד

התערוכה המשותפת של רפי לביא ומשה גרשוני בגלריה גבעון ב-1996 תיזכר לדורות. רבים מקהילת האמנות ייחסו את הממד ההיסטורי שאפף את תערוכת הענקים הזו לרצח רבין שארע חצי שנה לפניה, ולאופן שבו ניתן היה לקרוא את ציוריהם של השניים כהטרמה לרצח, שהופכת לתגובה לרצח כאשר היא מוצגת אחריו. אופן זה של קריאה שחרר רבדים שונים של דיבור על עבודת כל אחד מהם, שעד אז כמו נאסרו. האימה המחרידה שייצגו הכתמים האדומים של לביא שויכה, אמנם לא בבלעדיות, לשלוש היריות של יגאל עמיר. ההופעה המתמדת של השם יצחק אצל גרשוני, מאז שנות השמונים, שויכה פתאום לרבין.

התערוכה הנוכחית מוצגת סביב יום השנה השמיני לרצח. את הסדרה החדשה מקשר לביא לצייר מרק שאגאל, שאת שם משפחתו באיותו העברי הוא רשם במספר ציורים, באותיות דפוס חשוב להוסיף, משום שהבחירה של לביא בין כתיבה באותיות דפוס לכתיבה באותיות כתב היא מכרעת. כתיבת השם שאגאל באותיות דפוס מקרבת אותו למנטרה של לביא, שמזוהה איתו יותר מכל, המלים 'ראש' ו'גרניום', שמוכרות רק באותיות דפוס.

לפני פתיחת התערוכה, לביא שיתף את העיתונאים בהיתקלותו ברפרודוקציה ישנה של שאגאל שבעקבותיה, כך טען, צייר את הציורים שמוצגים עתה. אני מציין זאת כדי לנסות לאפיין כיצד לביא מייצר, כלומר מצפין, התייחסות למציאות ישראלית במובנה היהודי והמודרני, או לקיום מודרני במובנו הישראלי. הרי שאגאל הוא זה שבערוב ימיו מדינת ישראל נכסה בתור מי שמימש את מאוויי השטייטעל שלה, להציגם לראווה במשכן הכנסת. לביא מנפה את המטענים העודפים מהסימן 'שאגאל' בכרוניקה הישראלית, ומסלק כל סממן לממלכתיות הדביקה שנכרכה בו, על-ידי סימון מחדש של שאגאל, גם בעבודות עצמן, וגם כסיבת העבודות. שאגאל של לביא הוא זה של תולדות האמנות המודרנית, של אסכולת פריס, ולא זה של הסוריאליזם הקיטשי שמעטר את פנים משכן הכנסת.

לצד הציורים מציג לביא עבודת וידיאו חדשה, 'סרט ביתי'. דפי תווים שלפניהם מראה קטנה ממנה משתקפים לפרקים פניו של האמן בריחופם, ועשן מגיח מתוכה. הסאונד שנשמע הוא קולו של ג'ון קייג' ונגינת הפסנתר של דויד טיודור. עבודה זו של קייג' בנויה על העיקרון שטיודור בחדר אחד וקייג' בחדר אחר, ואין קשר ביניהם. לאחר קייג' מושמעת לורי אנדרסון. בדף המצורף כתוב: "אנדרסון הצמידה ראש מגנטי, המחובר למגבר, לגשר של כינור. לקשת היא חיברה סרט הקלטה שעליו מוקלטת המילה חואניטה. כשהיא מעבירה את הקשת במהירות הנכונה, נשמעת המילה בבירור". הזיקה שיוצר לביא בין קייג' לאנדרסון, השימוש שהוא עושה בקשר ההיסטורי ביניהם, ובינו כאמן ישראלי מוביל לבינם כאמנים אמריקאים, מזווגת ומעכבת. קייג' מדבר בעוד טיודור מנגן בחדר השני. אנדרסון מייצרת את קול הגבר שקורא בשמה המומצא חואניטה, והוגה אותו תוך פירוק הברותיו, שיוצר את המילים ONE ו-NOW, ומסיט את הזיקה אל עבר קשרים אחרים.

משה גרשוני מציג סדרת ציורים שחורים, EINE KLIENE NACHTMUSIK, כשם יצירתו של מוצרט. במקומות שונים על כל אחד מהבדים הטביע גרשוני מגן-דוד, שמופנה למשמעות המילולית שלו באנגלית בהופעתו ככוכב בודד, כוכב דוד, על רקע הלילה. כוכב דוד של גרשוני הוא קצוץ ראש, דומה לטורסו ולעתים גם למפרש. התלייה הצפופה, בהבדלי גובה קטנים, יוצרת פס רוטט בחלל, מונוטוני ועוויתי כאחד. חומרי הציור שלו בסדרה זו, שהיא המשך לתערוכה שהציג בגבעון בשנה שחלפה, מזכירים ווזלין, אסוציאציה שמאפשרת להגדיר אספקט מסוים בהתמודדות של גרשוני עם משטח הציור כהתמודדות עם חור, חור שחור, להזכירכם את חורי העין מעבודות העיניים שהציג גרשוני בתערוכה של 96'. היזכרות בעבודות אלה גורמת לחשוב על הציורים האחרונים של גרשוני כציורים שתומי-עין. *