הכוח שבעדינות

אין הרבה אנשים בעולם שאני ממש אוהבת בלי להכיר. ואין הרבה אנשים בעולם שראו את ג'יין בירקין בהופעה ולא התאהבו בה. לא יכול להיות. הרבה פעמים מרגישים אצל אמנים-מופיעים את התלות שלהם בקהל, את התחינה, "תסתכלו עלי, תקשיבו לי, תאהבו אותי". לפעמים זה מעורר הזדהות או חמלה ולפעמים מביך. אצל בירקין ההיענות היא ספונטנית כי אין אצלה תחינה אלא נוכחות. היא מגישה את השירים, את ההופעה שלה, את עצמה, במין עירוב מיוחד במינו של חולשה וכוח. הקול שלה כאילו קטן, אבל לא, הוא מלא ומיוחד; המראה שלה כאילו שביר, אבל יש בו עוצמה, לא רק יופי. והיופי שלה מורכב מהמראה, התנועות, המוזיקליות וגירסת הנשיות המעודנת שלה. הכוח שבעדינות, משהו כזה.

מי שראה את בירקין, אפילו רק בטלוויזיה, עם חבורת הנגנים שלה והקשר שבינה לבינם, לא ירצה להחמיץ את המופע "ערבסק". אלה שירים שכתב בשבילה בזמנו המוזיקאי המנוח סרז' גנסבורג, שהיה בן זוגה ואבי בתה שרלוט גנסבורג, שחקנית נהדרת בפני עצמה. גנסבורג זכור בין השאר בזכות תערובות מוזיקליות מיוחדות, כמו הגירסה שלו להמנון הצרפתי, המרסייז. המופע של בירקין גם הוא תערובת: של שיריו עם מקצבי המאגרב ועם מוזיקה צוענית, הכל בצרפתית במבטא הבריטי הקל שלה, מלא קצב, חושניות ורגשות. מי שלא מכיר ורוצה לקבל מושג, שיזפזפ בתחנות הטלוויזיה הצרפתיות, אוהבים אותה גם שם. אם כי נראה שכולם זוכרים את "Je t'aime, moi non plus", "אני אוהבת אותך - אני כבר לא", המנון הסקס החושני והעצוב שלה ושל גנסבורג. מאז היא התחדשה והתפתחה וכבר מזמן איננה הנערה הבריטית הקטנה והחמודה, אלא מוזיקאית ושחקנית בוגרת ומקסימה.

*"ערבסק". 4.12, 21:00, באודיטוריום ע"ש סמולרש, קמפוס אוניברסיטת תל אביב, ואחר כך שתי הופעות ברשות הפלסטינית.