איזה אלבום מזעזע לסר פול מקרטני

אם יש מוסר השכל להרוויח מהמוצר האחרון שיצא השבוע תחת שם להקתו הנערצת של לנון, "Let It Be... Naked", הרי הוא שבאמת מוטב שלא להתווכח עם החיים שקרו לך כשהיית עסוק.

במקרה של "Let It Be" המקורי (1970), היתה זו יותר מתוכנית שהשתבשה לטובה. אולי אפילו נס. על הנס הזה חתומה האנרציה המדהימה של ארבעת המופלאים, בתקופה שבה שום דבר לא הצליח להתקלקל להם, גם אם הם ניסו חזק. והאדון פיל ספקטור, המפיק הוותיק, השרוט והאגדי, שקיבל את הסשנים המרושלים שהביטלס ערכו ב-1969 מג'ון לנון, וללא ידיעתו והסכמתו של פול מקרטני הוציא מהם זהב.

מקרטני רתח בשעתו כששמע את תזמורת המיתרים הענקית שספקטור, שאגב הורשע לאחרונה ברצח, הדביק ל-"The Long And Winding Road" שלו, את הטיפול ב"Let It Be", ואת העובדה שהפרויקט שהתחיל ב-1969 (תחת הטייטל Get Back""), בכוונה להפוך לאלבום שיחזיר את הביטלס לרוקנרול הבסיסי המוקדם שלהם, הפך לבסוף לקיר סאונד של פיל ספקטור.

מקרטני רתח ולא סלח. ולא שכח. עכשיו, 33 שנים אחרי, כשמחצית הרביעייה מחליפה חוויות בעולם שכולו טוב, הגיע סוף-סוף יום נקם ושילם. היום העלוב ביותר בהיסטוריה של הביטלס. ממש כך.

""Let It Be... Naked, מנוקה מכל טביעת-אצבע של פיל ספקטור, הוכרז לקראת יציאתו כ"גרסת הלהקה" לאלבום ההוא. מילא שהלהקה כבר לא כאן בשביל לחתום על איזושהי גרסה.

מילא. זוהי גרסת מקרטני אפוא. הוא נעשה אובססיבי לחלוטין, מאז מות אשתו, לגבי "איך הוא ייזכר לדורות הבאים בתוך המיתולוגיה של הביטלס" (ראו את עניין התביעה להפיכת סדר הקרדיטים לנון-מקרטני בשירים שהוא כתב). סר פול שינה את סדר השירים באלבום, זרק שניים ("Dig It" ו"Maggie Mae") והוסיף אחד ("Don't Let Me Down" הנפלא, שיצא בשעתו כבי-סייד בלבד) ומינה צוות טכנאים לטפל בטייפים הישנים, כולל מיקסים חדשים וטייקים מקוריים שנזרקו לפח לטובת כאלה שלא נכנסו לאלבום המקורי.

מילא שזה נורא מכוער לעשות דבר כזה עכשיו, ועוד לצאת תחת השם "הביטלס". בסך-הכול זה מה שעשו למקרטני ב-1970. זכותו להשיב עכשיו באותו מטבע.

העניין הוא שיצא אלבום מזעזע, לא פחות ולא יותר, שמעבר למוסר ההשכל שדיברתי עליו למעלה, משמש גל-עד חי לגאוניותו של פיל ספקטור. כן, פיל ספקטור. שהפך ביצוע נסחב-משהו של "The Long And Winding Road" למאסטרפיס בוהק, כיאה לשיר הכל-כך חינני שמקרטני כתב. שלקח ביצוע משלומפר ל-"Across The Universe" של לנון אל שדות המרעה של הנצח. ושהפך את "I Me Mine" הקטן והיפה של האריסון לשיר ע-נ-ק.

אתם לא רוצים לדעת איך השירים הללו נשמעים ב"גרסת הלהקה" מינוס ספקטור שמובאת כאן. טוטאל דיסטראקשן. גם "Let It Be" הנהדר מאבד כאן המון כוח. וגם "Get Back" (שעכשיו פותח את האלבום) לא משהו. אתה אומר - ראבק פול, מילא לחרב שירים של לנון, אבל את השירים הכי יפים שלך היית צריך להרוס?

נקמה היא עניין בעייתי. שכתוב ההיסטוריה בוודאי. גם המאסטרינג האולפני המודרני והמשוכלל ביותר (והגרסה החדשה של לט איט בי מתהדרת בצעקה האחרונה בתחום) לא יכסה על הבושה. והאלבום ה"חדש" של הביטלס הוא בפירוש בושה שהלוואי שלא היתה נולדת אף פעם.

הביטלס - Let It Be... Naked, הליקון