תוגת הישראליות

*** דוגמה קלאסית לייצוג המתח בין דתיים חילוניים כפי שהוצג בתיאטרון במשך דורות. סיפור אהבה ישן בין צבי (דורון תבורי) לחנה (נעמה שפירא) שנישאו בצעירותם והתגרשו, חוזר ומתעורר כשילדיהם מכירים ומתאהבים.

צבי הפך לסופר חילוני תל אביבי מוכר. חנה נותרה לגור בשכונה חרדית בירושלים ונישאה לראש ישיבה, גבר קשיש על ערש דווי. המפגש הראשון מתרחש בביתה בירושלים, במגרש הביתי, היא נוהגת בו בקור רוח, אך לבסוף נופלת בזרועותיו וחושפת את רגשותיה האמיתיים.

בתוך הסלון היא טורחת סביבו: תולה את מעילו, מגישה לו מאפרה, סוגרת את החלון כדי שהשכנים לא ישמעו את הויכוחים וכו'. רגע של חסד מתרחש סביב קערת התפוחים של פרנקל, כשהם מתיישבים לדבר ולהיזכר בעברם המשותף. מושגי הפער הבין דתי תופסים גם כאן: ת"א מול ירושלים, עגלה מלאה ועגלה ריקה.

במערכה השניה היא באה לבקר אותו עם המעיל שלו, אותו שכח. מסתבר שבביקור הקודם בעלה נפטר והיא התעברה מצבי (רק אצל דתיים אפשר להיכנס להריון ממיזמוזים !?). ניכר כי ללרנר יש חיבוק גדול לדת והוא גם מסביר זאת בתוכנייה, משפטים שהוא שם בפיו של תבורי: "עד היום מתרחשים כל החלומות שלי ברחוב שלך"; "..לא רוצה אלוהים בבית הזה, לא בצלחת שלי, לא במיטה שלי..", מצביעים על הסערה הנפשית המתחוללת בנפשו של החילוני הישראלי. תיאטרון מעט מיושן, אך דרמה מזוקקת שהצליחה לפרוק אפילו מעל תבורי את שק המניירות שנהג להעמיס על עצמו בשנים האחרונות. (חיפה, 9.12 במתנ"ס מצפה-רמון)

"מעשה רב פנים"

**** המחזה מאת ובבימוי הרב ברוך ברנר הוא מקסם תעתועים סהרורי שמבעבע בתהום המפרידה בין קודש לחול ובין דתיים וחילוניים בהשראת אגדה של רבי נחמן מברסלב.

על במה חשופה משוטט ה'חכם' (בן דמותו של ברנר?). בני חצר מלוכת ישראל רוקדים בטירוף בתשוקה פילוסופית כנה לדעת מי הם. לשם כך הם עוטים דמויות גרוטסקיות המנהלות סדר יום ציבורי גרוטסקי: האומנות והתרבות ("תרבורות") מייללות על קיצוץ בתקציבים ובעצם יונקות מבלבול זהותו של החילוני ומציעות פלסתר אסתטי. המלך מתחבא מתחת סמרטוט. שריו מחרחרי ריב. אפילו הרב מייצג יהדות רבנית שכוחה המוסרי מתמצא בהופעה ייצוגית בתוכניות אירוח. המטרה של הגחכת הדמויות חכמה ונסתרת, כעצתו של רבי נחמן: אם נדע איך הישראליות מצחיקה אותנו, נדע מהי הישראליות.

זהו 'חסידו-שינקין' עם ספקטקל מרהיב של תיאטרון עני בנוסח גרוטובסקי. ניתוץ שיטתי של הרגלי התיאטרון שלנו ביושר אינטלקטואלי והומור. אולי למחזה המפתיע והנועז שכתב ברנר היה דרוש ליווי דרמטורגי מסוג אחר, נועז לא פחות, אך מדובר ביצירה הראשונה שנושכת חזק לכל צעיר ישראלי במקום שנהוג להספיד, בגנום היהודי. (17/12-13 20:30, תיאטרון המעבדה)

"מחזה חלום"

** זהו הצד הפחות מעודד בתיאטרון המעבדה, חיבור לא מוצלח בין במאית לא מיומנת למחזה מסובך ותובעני מהמאה הקודמת, שלא הוצע מעולם בתיאטרון רפרטוארי בארץ מאותה הסיבה.

בת האלים, אגנס, יורדת לארץ כדי לנסות לתפקד כבת אנוש, המפגש עם דמויות האדם בנוי כחלום פנטסטי, כשהדמויות מתפצלות לדימויים ווריאנטים והחלל מאבד משמעות ארצית.

למרות שההצגה לא קומניקטיבית ועל כן מעייפת, העיצוב לעומת זאת בסטנדרטים אירופאיים: עיצוב מינימליסטי ובעל הוד כמו הפתרון הבימתי הפשוט של יריעת בד ענקית שמורמת מפינותיה השונות לציון ארמון או חצר. השחקנים, נתנאל פוריאן (הקצין), ונדיה קוצ'ר (אגנס), בלטו ברמתם בהבנת הדמויות והסיטואציות ההזויות.