ילדות גדולות

כשנועה, שחקנית כדורגל בת 14, מנופה מקבוצת הנוער בה שיחקה, היא מסתובבת עצובה במסדרונות בית הספר ומסבירה לחברתה הטובה ליבי שאין לה מצב רוח. היא לא רוצה ללכת לקנות בגדים וגם לא לדבר כל היום על מי המנחה הכי שווה בערוץ הילדים. זוהי נקודת הפתיחה לסדרת הדרמה החדשה מאת ליאורה קמינצקי, אבל זו גם הצהרה שמעמידה את "אדומות" בעמדה המנוגדת לערוץ בו היא משודרת, או לפחות לשטחיות הדיונים שהוא מעודד. ובאמת, למרות שנושאים כמו 'זהירות בדרכים', 'אלימות במשפחה' או 'מצב כדורגל הנשים בארץ לאן' עולים לדיון באולפני הערוץ ומלובנים על ידי מנחיו ישנו הרושם כי רוב המלל של הדור הצעיר חולף בזהירות מתחת לבעיות החשובות הללו ומתעסק בתסרוקות, כוכבות ושאר רכיבי החיים היפים.

תחושת ההתנשאות של "אדומות" כלפי רמת השיח של הנוער מוצדקת. אכן מדובר במוצר בעל נאותות הפקה מלאה: משחק, כתיבה, עריכה. החל במילים פשוטות כמו "וואלה" ו"מה-זה" הצצות מבלי לעורר צרימה, וכלה באירועים כמו הימורים ונערות-ליווי המשווים אמינות לעולם הכדורגלנים הבדיוני. הלוואי על ערוצי המבוגרים תוצרת דרמטית בכמות שערוץ הילדים מספק לאחרונה.

מה שמתחלק בין 'פרנקו וספקטור' בשתיים, 'מעורב ירושלמי' בעשר ו'אהבה בשלכת' ברשות השידור, מופיע בערוץ הילדים ("הילדים מגבעת נפוליאון" ועכשיו "אדומות") בפעם השנייה בתוך חודש ימים.

עוד מילה טובה ראויה לעבודת הליהוק של שתי הכוכבות הראשיות. כיוון שבמקרה זה אין ספק מי מבין השתיים שווה יותר, קל לצופים הצעירים להימנע מדיוני סרק בנושא והם פנויים להתרשם מהדרמה האנושית ולקלוט את המסרים על אודות כוח הרצון והאמונה ביכולת להגשים חלומות.