פותחים את הפי

ב-21 בינואר אשתקד התכנסה מועצת מקרקעי ישראל לדיון מיוחד. כל-כך מיוחד, עד שראש הממשלה אריאל שרון טרח להגיע אליו בעצמו, ואיתו מנכ"ל משרדו אביגדור יצחקי ושניים מעוזריו. על הפרק: אישור ההסכם שחתם מינהל מקרקעי ישראל עם חברת פי גלילות - הסכם שבא להסדיר את פינויה של חוות הדלק המסוכנת ממיקומה הבעייתי, בין רמת-אביב ג' לרמת-השרון.

שרון ומנהל מחוז תל-אביב במינהל, ירון ביבי, לא נתקלו בקשיים מיוחדים באישור ההסכם, המעניק לפי גלילות זכויות מופלגות בקרקע, ואשר מאוחר יותר נחשף במלואו ב"גלובס" ועורר ביקורת ציבורית עזה (ראו מסגרת). רוב חברי המועצה פשוט מילאו פיהם מים, ולא היקשו על ביבי בשאלות.

כאשר שרון שאל האם המדינה תצטרך להקדים תשלום כלשהו לפי גלילות, הרגיעה אותו עו"ד רחל זכאי-נוימן, היועצת המשפטית של המינהל: "לא, אנחנו לא משלמים כלום". ירון ביבי הוסיף והסביר לראש הממשלה כי לפי מודל ההסכם, רק אם בעוד 15 שנה לא תצליח המדינה להעניק לפי גלילות את זכויות הבנייה בקרקע, שיהוו למעשה את הפיצויים על הפינוי, היא תיאלץ לפרוש בעבורה "רשת ביטחון". היועצת המשפטית הסבירה מתי דבר כזה עלול לקרות: "אם יבוא בית-המשפט העליון, שנושא ההפקעות עומד ותלוי בפניו, ויחליט שמשום שאין שם יותר דלק אלא שכונה יפה, נגמרה מטרת ההפקעה, צריך להחזיר (את הקרקעות, א' ר') לבעלים הפרטיים".

"מה קורה לנו במקרה כזה?", שאל שרון.

"במקרה כזה", ענתה זכאי-נוימן, "אנחנו בבעיה קשה. אנחנו מפסידים, ובגדול".

והנה, בהחלט ייתכן שהבעיה ה"קשה", שאליה הוביל ראש הממשלה בשאלותיו, אכן תקלקל בקרוב את חגיגת הקרקעות בפי גלילות.

חוששים מתיבת פנדורה

מהסכם הפינוי של אתר פי גלילות וחלוקת הזכויות בקרקע שעליה ישב צפויים ליהנות כמה מהכוחות החזקים ביותר במשק, ובעיקר חברות הדלק פז, דלק וסונול, בעלות השליטה ב"פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ". אלה נמצאות בשליטתם, בין היתר, של צדיק בינו, יצחק תשובה ומשפחת בורוביץ'.

אלא שמול הכוחות הללו התייצבו לפתע אורחים לא קרואים: אזרחים (ויורשיהם) אשר קנו בשנות ה-30 וה-40 במיטב כספם אדמות בשטח המדובר, מטעמים ציוניים או מתוך רצון לדאוג לדור ההמשך. בימים ההם נחשב האזור החשוף שמעבר לנהר הירקון לסוף העולם. כיום הקרקעות במתחם פי גלילות הן אולי היקרות ביותר בארץ. ירון ביבי מעריך את 1,615 הדונם במתחם בלמעלה מ-10 מיליארד שקלים, וזו הערכה צנועה יחסית.

הטענה שבפיהם פשוטה: בסדרת הפקעות קרקע שנערכו בין השנים 1957 ל-1977 הפקיעה המדינה מרשותם את הקרקע למטרות שימוש ציבורי - הקמת חוות הדלק והגז. כעת, משהוחלט בממשלה על סיום השימוש הציבורי בשטח, ועתידות לקום בו שכונות יוקרה שיניבו מיליארדים ליזמיהן - יש להשיב את הקרקע לבעליה המקוריים. לחלופין, יש לפצותם כיאות באמצעות זכויות במגרשים החדשים שיתוכננו בשטח, או באמצעות פיצויים לפי שווי המקרקעין לאחר שינוי ייעודו (בניכוי הפיצויים שקיבלו חלק מהם).

עד כה התגבשו שתי קבוצות של בעלים ויורשים, אשר עתרו בנפרד לבג"ץ: העתירה הראשונה, שאותה הגיש עו"ד יורם חג'בי-חגי, נמחקה בעצת השופט מישאל חשין, ובכוונתו של חג'בי להגיש בקרוב עתירה נוספת, שונה במעט, או לחלופין להגיש נגד המדינה תביעה אזרחית. העתירה השנייה, שאותה הגיש עו"ד משה קמר, טרם נידונה.

ניתן היה לראות בכך עוד אחד מעשרות מאבקים משפטיים שמנהלים אזרחים, הרואים בעיניים כלות כיצד רכושם המופקע משמש אחרים לעשיית הון. אלא שהמאבק הזה משמעותי במיוחד: ראשית, בגלל השווי העצום של הקרקע. שנית, בשל ההשלכה שייתכן שתהיה לתוצאותיו: על אף שבית-המשפט הוציא צו המחייב את חברת פי גלילות להתפנות מהשטח, מקבלי ההחלטות משוכנעים כי ללא ההטבות המפליגות לחברה - הטבות שלא יוכלו להתממש אם הקרקע תושב לבעליה - הפינוי המוחלט פשוט לא יתאפשר.

בישיבת מועצת מקרקעי ישראל לא הרחיבו בעניין שעלול למוטט את ההסכם כולו, ואולי את עצם הפינוי של הפצצה המתקתקת ממרכז הארץ. "ביקשתי לבדוק את הנושא הזה", אומר ל"גלובס" חבר המועצה שנכח בישיבה, עדי ניב. "אמרו לי, 'אל תכניס את הראש לתיבת פנדורה'". לניב, יועץ כלכלי ויו"ר בהתנדבות של המכון לחקר שימושי קרקע בקרן הקיימת לישראל, יש הסבר ליחסה של המדינה לאותם אזרחים נטולי אמצעים: "באופן חוקי, קרקעות שהופקעו חוזרות לבעליהן כשנגמר השימוש הציבורי", הוא מסביר. "כאן זה לא קורה, כי יש אינטרסים. תראה, פי גלילות היא חברה חזקה, שנשלטת על-ידי המשפחות הכי חזקות כלכלית במדינה, אז למה שפתאום יחזירו את האדמות לבעליהן הפרטיים מלפני 50-60 שנה? זה כואב, אבל אני מודה שלא המשכתי להילחם על זה. ממילא אני נחשב לילד הרע של המועצה".

תעלומת החתימות הנעלמות

ד"ר פנינה ארדה, אחת מבעלי הקרקע המקוריים, היא כיום בת 75. ארדה עלתה ארצה ב-1950 מפולין, ופגשה כאן את מי שיהיה מאוחר יותר לבעלה. השניים, אז סטודנטים לרפואה באוניברסיטה העברית שהתגוררו במעונות נוטרדם, ניסו להתבסס בארץ החדשה. "לי היה מחבת כנדוניה, ולו גם כן", היא מספרת. "מכיוון שהתחלנו מאפס, חסכנו גרוש לגרוש. בשלב מסוים, בעלי רכש את הנכס הזה בעזרת הלוואה, בתקווה שבבוא הזמן הוא ייתן ביטחון כלכלי למשפחה שלנו, לנכדים שיבואו. חשבנו שזה יבטח אותנו בעתיד.

"באיזשהו שלב הודיעו לנו שהמדינה הפקיעה את הקרקע. אפילו הזמינו אותנו לפגישה וקיבלנו פיצויים. אבל לא היתה לנו ברירה, אלא לקבל אותם. אי-אפשר היה לסרב למדינה. אבל עכשיו, כשייעוד הקרקע השתנה, והפרסומים מדברים על תוכניות גרנדיוזיות של בתים לעשירים, נראה לי שחוש הצדק מחייב להחזיר לנו את הקרקע. נכון שלמדינה יש פררוגטיב להפקיע, לקחת לי את החיסכון - אבל עכשיו היא מחויבת להחזיר לי את זה.

"אתה יודע, מבלי לפגוע באלה שירשו את הקרקע - כסף מירושה הוא כסף יקר, חשוב ומתוק; אבל כשהכסף נרכש בזיעת-אפיים, בחיסכון של גרוש לגרוש, זה מעמיק שבעתיים את העוול שנעשה לך. איך אני יכולה, אחרי שכל-כך חסכתי, לראות את תוכניות הבנייה הללו ולעמוד בצד? המדינה גזלה לנו את כבשת הרש, זו התחושה שלי".

צבי מימון, בן 73, מספר שהוא אפילו לא קיבל הודעה מהמדינה על ההפקעה. "שנתיים-שלוש אחרי שהתחתנו, החלטנו שאנחנו רוצים שתהיה לנו יום אחד וילה. ראיתי מודעה בעיתון, של מישהו שמוכר מגרשים מעבר לירקון. הוצאנו חסכונות וקנינו מגרש של חצי דונם. אז לא היה שם כביש תל-אביב-חיפה, לא היה שום דבר בסביבה. בינתיים הלכנו לגור איפה שיכולנו, בשכונה בחולות בת-ים. אחרי הרבה שנים, טילפן אליי הביתה עיתונאי מ'ידיעות אחרונות'. 'אדוני', הוא שאל, 'אתה יודע שהפקיעו לך את המגרש?'. הייתי מופתע. לא קיבלתי על כך שום הודעה. התחלתי להתעניין וגיליתי שזה נכון".

בתגובתה לבית-המשפט טוענת המדינה כי כל אחד מבעלי הקרקעות, שקיבלו פיצויים בזמנו (לטענת המדינה מדובר ב-96% מהבעלים), חתם על הצהרה שלפיה על-ידי קבלת הסכום, "הוא קיבל פיצוי מלא וגמור, וכי אין לו טענות ותביעות נוספות בקשר להפקעת החלקה". מימון מתעקש כי לא היו דברים מעולם: "יום אחד הודיעו לי ששולחים הביתה צ'קים. זה היה גרושים. לקחתי את הצ'ק והכנסתי לבנק. אין לי שום התחייבות. אם המדינה טוענת אחרת - שתראה לי מסמך שאני חתום עליו". בנספח שצירף המינהל להודעתו בבג"צ מופיע מסמך של פרקליטי בעלי הקרקעות משנת 1968, בו הם "מעבירים 40 הצהרות חתומות", בהן מסכימים בעלי הקרקעות כי קיבלו "פיצוי מלא וגמור". אלא שבנספח מופיעות רק שבע הצהרות כאלו; הצהרה החתומה על ידי מימון, למשל, לא מצורפת. לשאלה מדוע לא צורפו כל ההצהרות, ענו במינהל: "אין לנו מושג". לגבי האפשרות שהצהרות של שאר הבעלים אינן בנמצא, נמסר כי "לא ניתן לאשר או להכחיש זאת".

"אנשים נותרו בחוסר כול"

עד כמה מדויקת טענת העותרים, שלפיה המדינה לא תמיד טרחה לעדכן את בעלי הקרקעות בדבר ההפקעה, וודאי שלא ניהלה עמם משא-ומתן רציני לגבי הדרך לפצותם? מומחים בתחום, חלקם בשר מבשרו של הממסד הממשלתי, סבורים שהיא אינה בדיונית כלל. "מי שיגיד שרוב בעלי הקרקעות קיבלו פיצויים, אני מודיע לו שלא", קובע זאב כהן, שכיהן כשמאי הממשלתי בין השנים 1980-1976. "המדינה אומרת את זה, אבל לא מציגה מסמכים. לפי החוק, בעת ההפקעה המדינה מחויבת לפרסם זאת בעיתונות, לשלוח הודעות לאנשים ולהציב בשטח שלט שמבשר על כך שהשטח מופקע. לא בדיוק עשו את זה. לא איתרו אז מקומות מגורים של אנשים, ובפועל כמעט שלא הודיעו לאיש". ירמיהו אלוני, לשעבר סגן השמאי הממשלתי, מסכים: "מעצ היתה לוקחת את הקרקע, ואני לא יודע אם היו מודיעים או לא, שמים שלטים או לא. אלה תקופות שחלפו ולא קיימות עוד, לשמחתנו".

עד כמה היה הוגן סכום הפיצויים שניתן לאנשים? אלוני סבור דווקא כי מדובר בסכום "סביר לגמרי" לאותם ימים, בהתחשב בכך שבשטח שמעבר לכביש - שהפך ברבות הימים לקאנטרי-קלאב של תל-אביב - נרכשו בפברואר 1963 כ-139 דונם במחיר של 15 ל"י למ"ר. הקרקע בפי גלילות היתה קרקע חקלאית, ששוויה נמוך יותר.

בכל מקרה, תגובות האנשים באותה עת היו קשות. פרופ' יורם הירשפלד, אחד העותרים שאביו רשם את הקרקע על שמו כמעט מיום שנולד, מספר שההפקעה פגעה באביו מאוד. "היינו חמישה ילדים בדירת שניים וחצי חדרים", הוא מספר. "האגדה במשפחה היתה שיבוא יום ונוכל להשתמש בקרקע הזו ולחיות טוב יותר". הירשפלד מציג לי את תעודת הרכישה מימי המנדט הבריטי, מעליה מתנוסס סמל "ממשלת פלשתינה". את דבר ההפקעה הוא גילה לגמרי במקרה. "בשנות ה-60 אבא שלח אותי לטאבו, לראות מה עם המגרש שלנו. הלכתי לטאבו, שילמתי ונתנו לי לעיין במסמכים. פתאום ראיתי שעל החלקה שלנו ושמותינו מופיע קו גדול שכתוב עליו 'מדינת ישראל - כל החלקה'. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאבא היה לו קשה. זה החלק היחיד שכואב לי בכל העסק. הוא בנה על זה, חשב שיהיה לו משהו לתת לילדים".

רינה פומרנץ, שירשה את האדמה מאביה, מנסה להמחיש את ערך הפיצויים שקיבלה, 2,200 ל"י לחצי דונם, בכך שהשתמשה בהם לבניית ארון ולקניית חדר-שינה. לדבריה, אמה נהגה לספר לה כי שניים מבעלי הקרקעות שהופקעו, התאבדו בעקבות ההפקעה "מצער ושיברון לב" - אולם אין בידיה פרטים היכולים לאמת זאת. "לנו היתה דירה ברחוב מאפ"ו בתל-אביב, אבל היו אנשים שהשקיעו כספים, ופתאום נותרו בחוסר כול", היא אומרת.

רפאל טל, שאביו רכש את האדמות בשנות ה-40, מספר שאביו ביצע את הרכישה מתוך אידיאולוגיה. "היתה אז דרישה של המוסדות שאנשים עם כסף ירכשו קרקעות בכל מקום, לגאול את הארץ מהערבים", מספר טל. "הוא רכש את הקרקע מסיבה אידיאולוגית. הרי אף אחד לא חשב שזה יהיה שווה משהו. תל-אביב נגמרה אז בנהר הירקון". טל אומר כי אמו הקשישה טוענת בתוקף שאביו לא קיבל כל פיצוי על ההפקעה.

"אני זוכר את סיפור ההפקעה כילד", אומר שלמה בונימוביץ'. "כשהתחילו הפרסומים על פינוי פי גלילות התחלתי להתעניין, כי זכרתי את כל הצער ועוגמת-הנפש שהיו אז, כל ההתרוצצות בבית. בסוף, אחרי שגילתה את העניין מתוך שמועות, סבתי קיבלה פיצויים על ההפקעה. אף אחד לא נהיה עשיר מזה. היא חיה בדלות. אבל עכשיו מחיר הקרקע קפץ בצורה מבהילה, וכל העולם חוגג. המינהל חוגג, כל מיני משקיעים וקבלנים חוגגים - אבל מה קורה עם האנשים שבעצם זו היתה הקרקע שלהם? במינהל תקין היה צריך להגיד, 'טוב, רבותיי, סיימנו את השימוש באדמה. נכון ששילמנו פיצויים, אבל בואו נעשה דיל אחר. מי שרוצה, יחזיר את הפיצויים וייקח את האדמה.

"תראה, מישהו גוזר כאן קופון. הקרקע האומללה הזו, שהיתה קרקע מושה (קרקע לפני חלוקה, א' ר') במקום נידח, הפכה פתאום ללהיט, ואף אחד לא רוצה שיהיו לו שותפים ללהיט הזה. אני קורא עיתון ומגלה שאח של דודו טופז רוצה לעשות עסקים במכלים הריקים, להקים שם מתקני שעשועים. אז אני אומר: 'אח של דודו טופז, כבודו במקומו מונח, אבל סבתא וסבא שלי קנו את האדמה הרבה לפניו'".

ביקשת שיזמינו אותך?

"מ-1991, בכל פעם שיש שר משפטים חדש, אני שולח לו תזכיר על דברים דחופים שצריך לתקן בחוקי ההפקעות. שלחתי תזכיר גם לשר הנוכחי, יוסף לפיד. הם אף פעם לא מגיבים".

המהפכה מתעכבת

עיון בפסיקות עבר של בית-המשפט העליון בנושא ההפקעות מגלה מציאות משונה מעט: אף שזה שנים רבות מביעים נשיאי בית-המשפט העליון ושופטיו אי-נוחות גלויה מהמצב החוקי הקיים ומאי-הצדק שנגרם לאנשים, הביקורת השיפוטית אינה מיתרגמת למעשים ושינוי חקיקתי. במצב שנוצר, אין חולק על מידת הצדק שבטענות בעלי קרקע היסטוריים, הדורשים את קניינם עם סיום השימוש הציבורי בו - אולם גם אין מי שירים את הכפפה וישנה את החוק כך שהצדק הזה ימומש. נשיא העליון לשעבר, משה לנדוי, אמר כבר לפני שנים ביחס למקרה דומה כי יש לתקן את פקודת ההפקעות, כך שיינתנו "פתרונות משפטיים יותר צודקים למקרים כגון זה. מסופקני אם מותר לשר האוצר להפקיע למטרה ציבורית פלונית ...ואחר-כך לנצל את הקרקע בפועל למטרה אחרת". גם הנשיאים שמגר וברק אמרו דברים דומים, אולם דבר לא נעשה.

ביוני 2002 הכריז שופט בית-המשפט העליון, מישאל חשין, על "מהפכה" במדיניות השיפוטית כלפי הפקעות: חשין דן בעתירתם של בעלים שדרשו להשיב אליהם קרקעות בגבעת אולגה, שהופקעו ב-1966 לטובת שטח אימונים צה"לי, ופונו ב-1996 לטובת הקמת שכונות מגורים. בפסק-דינו קבע חשין כי "עם חלוף המטרה הציבורית, חולפת עמה גם הלגיטימיות של המשך החזקת הקרקע בידי הרשות, ובבעלותה". גם שאר השופטים בהרכב הזדהו עם העיקרון, והוסיפו וקבעו כי העובדה שאדם קיבל פיצויים בגין ההפקעה אין בה כדי לבטל את זיקתו לקרקע. אלא שעקרונות לחוד, ומציאות לחוד: גם לאחר שקבעו את ההלכות הללו, העדיפו שופטי העליון להתחמק מהכרעה בשאלה האם תחולתן היא גם רטרואקטיבית (כלומר על כל ההפקעות שביצעה המדינה מאז הקמתה), או רק מיום פסק-הדין ואילך. תפוח-האדמה הלוהט הזה גולגל באלגנטיות לעבר המחוקק. הקרקעות בגבעת אולגה, אגב, טרם שבו לבעליהן, וספק אם ישובו אי-פעם.

בעקבות פסק-הדין הוקמה ועדה בין-משרדית בראשות היועצת המשפטית של שר האוצר, ימימה מזוז, שתפקידה להכין הצעת-חוק חדשה, שתחליף את פקודת הקרקעות המנדטורית מ-1943. בינתיים מתחמקת גם הוועדה מהכרעה, ובדצמבר האחרון ביקשה (וקיבלה) דחייה נוספת מבית-המשפט. אבל קשה לראות כיצד ועדה ממשלתית תוכל לתמוך בהחלת ההלכות החדשות באופן רטרואקטיבי, כשהדבר עלול לפגוע אנושות באינטרס של המדינה: מדובר באין-ספור בסיסי צה"ל ומתקנים ממשלתיים, שהתפנו או יתפנו בעתיד. "עד היום המדינה ראתה בפינוי הבסיסים הצבאיים דרך לעשות כסף", מסביר עו"ד עופר טויסטר, מהמשפטנים הבולטים בתחום. "אם יחליטו לפנות את מחנה צריפין, למשל, משרד הביטחון ירצה את לטרת-הבשר שלו, והיתר ילך לקופת המדינה. אם מי שהשטח הופקע ממנו יהיה זכאי לקבל חזרה את הקרקע, איזה מניע יהיה למדינה לפנות את השטח?".

החלטת המדינה, אומרים גורמים בענף המקרקעין, ברורה מאליה. "החלה רטרואקטיבית של ההלכה החדשה, ללא הסדר חקיקתי הולם, תביא לכאוס קנייני ותכנוני, תוך שיתוק והקפאת פעילות הרשויות", מסרה המדינה לבית-המשפט. יתרה מזו, היא "תביא לפגיעה באינטרס הציבורי, שכן משמעותה כבילת ידי הרשות בביצוע שינויים במטרת ההפקעה". לפיכך יש להחיל את ההלכות החדשות "רק ביחס להפקעות שיבוצעו לאחר כניסת פסק הדין לתוקף" - וזו, אומרת המדינה, גם העמדה המסתמנת בדיוני הוועדה הבין-משרדית.

"אנחנו לא יכולים לקבל החלטה אחרת", אומר חבר בוועדה. "במהלך השנים, המשק כילכל את צעדיו על סמך הנחות מסוימות. יש הרפתקאות שהמדינה בכלל לא היתה נכנסת אליהן, אם היתה יודעת שההפקעה אינה סופית. אם נצטרך להחזיר את הקרקע לבעליה, לא נזיז אבן, כי מאיפה נביא את המיליונים למימון פינוי בסיסים, למשל? מעוד מיסים? את השלישות ברמת-גן, לדוגמה, לא נפנה רגע לפני שנדע שהקרקע היא שלנו, כי רק אז נוכל לפצות את צה"ל. איש לא ייקח מקצבאות הילדים בשביל זה".

"אין לי ספק שהוועדה תחליט שלא תהיה תחולה רטרואקטיבית", מסכים זאב כהן. "אם היא תחליט אחרת, זה יהיה משבר יותר גדול מהשביתות של עמיר פרץ. קשה לשחזר עוולות שבוצעו לפני שנים רבות. לא ניתן לרפאן כשהן נעשו, בזמנו, על-פי חוק".

"הבעיה היא אחרת", אומר עו"ד משה קמר. "כל חוק שיחוקק בעניין, חוקתיותו תעמוד לבחינה בבג"ץ. נניח ויגידו שההפקעות מבוטלות עד עשר שנים לאחור. אז יעתור מי שהופקעה אדמתו לפני 15 שנה, ויגיד שזה מנוגד לחוק כבוד האדם וחירותו. לכן במשרד המשפטים בורחים מהחלטה. יש המון הפקעות, חלקן מלפני שישים שנה, ויכולה להיגרם כאן אנדרלמוסיה קשה. הבעיה היא גם שהם לא מזמינים לדיוני הוועדה אנשים חיצוניים".

ביקשת שיזמינו אותך?

"מ-1991, בכל פעם שיש שר משפטים חדש, אני שולח לו תזכיר על דברים דחופים שצריך לתקן בחוקי ההפקעות. שלחתי תזכיר גם לשר הנוכחי, יוסף לפיד. הם אף פעם לא מגיבים".

"גם אני הייתי יוצא מדעתי"

לפני כחודש התקיים דיון בעתירתו של עו"ד יורם חג'בי-חגי. השופט חשין, אותו חשין שהכריז על המהפכה הבאה לקראתו של האזרח הקטן, הציע לחג'בי למחוק את העתירה, ולהמתין להחלטת הוועדה בעניין תחולת הלכת ההפקעות. חג'בי נענה להצעת השופט, והוא שוקד עתה על עתירה חדשה, הנוגעת לשטחים המופקעים בהם לא נעשה שימוש כלל.

כל העובר בצומת גלילות מכיר את אותם מרחבים שוממים, שלגביהם כאבם של בעלי הקרקעות גדול הרבה יותר: כיצד ייתכן, הם שואלים, שהקרקע הופקעה לכאורה לצורכי ציבור, אך אפילו לא נעשה בה שימוש כלשהו? לחג'בי ברור כי לא תתקבל הכרעה לגבי השטחים שבהם נעשה שימוש, בטרם תכריע הוועדה הממשלתית בעניין - אבל לגבי השטחים בהם לא נעשה שימוש, הוא יגיש בקרוב עתירה נפרדת. גורם בכיר בפי גלילות מביע הזדהות עם עתירה כזו: "הם צודקים. הם שילמו וקנו שטחים, ואילו המדינה הפקיעה אותם למטרה מסוימת, לא קיימה את מטרת ההפקעה עשרות שנים, ועכשיו היא מקימה את האדמות לתחיה. במקומם גם אני הייתי יוצא מדעתי, לראות מהצד את הדונמים ששווים למעלה ממיליון דולר כל אחד".

אלא שבשעה שהעותרים נדרשים להמתין להכרעה שלא ברור מתי תגיע, נקבעות עובדות בשטח: רק לאחרונה, כשלושה שבועות לאחר הדיון בבג"ץ, חשף דוד חיון ב"גלובס" כי המדינה אישרה לפי גלילות להשכיר את השטח לחברת דן בעבור חניון אוטובוסים, כשהרעיון הוא להפעיל את החניון עד לתחילת העבודות בפרויקט הבנייה המתוכנן בשטח.

במקביל לעתירות אלו, מתנהל בבג"ץ דיון בעתירה דומה, ביחס לשטח הסמוך לחוות הדלק, שהופקע בזמנו לטובת חברה קדישא לשם הקמת בית-עלמין באזור. ברבות השנים הוחלט סופית כי בית-עלמין לא יקום בשטח, כלומר: המטרה הציבורית לשמה בוצעה ההפקעה לא תמומש לעולם. אלא שכאן, חלק מהשטחים הופקעו מבעלים פרטיים, וחלק הם קרקעות מדינה שייעודן שונה - מה שמספק הזדמנות מצוינת להיווכח מה טוענת המדינה כשהיא מוצאת את עצמה, למעשה, במצבם של הבעלים הפרטיים שרכושם הופקע.

בתשובתה לבג"ץ כותבת עו"ד אורית קורן, לשעבר סגניתה הבכירה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, והיום הממונה על הבג"צים: "משבפועל לא מומשה מטרה זו (של הקמת בית-עלמין, א' ר') מעולם, ואין עוד אפשרות לקיימה, הרי שדין ההרשאה וההפקעה שנעשה... להתבטל, ועל הקרקע לשוב לבעליה". מדובר באותה עו"ד קורן המייצגת את המדינה גם במאבקה נגד השבת האדמות בשטחים הסמוכים בפי גלילות. קורן מתייחסת לכך וכותבת כי אין דין הפקעה שבוצעה על-ידי המדינה כדין הפקעה שבוצעה על-ידי גוף המוסמך לבצע הפקעה על-ידי המדינה (הכוונה במקרה זה לחברה קדישא), אולם אינה מפרטת מדוע. לשאלת "גלובס" האם אין בכך משום מוסר כפול, העדיף משרד המשפטים שלא לענות מעבר לתשובתו לבית-המשפט.

"אנשים לא נעשים צעירים"

קבלה, ולו חלקית, של טענות הבעלים ההיסטוריים, עשויה לשנות את חייהם מהקצה אל הקצה. עו"ד יאיר ברדה, ממשרדו של חג'בי, מספר כי מאז החל לטפל בתיק קיבל פניות רבות מאנשים הטוענים לקשר לקרקעות, אולם רבים מהם לא היו רשומים כלל בטאבו ולא יכלו להציג כל מסמך לאישוש טענותיהם לקשר עם הקרקעות. בקרוב גם עתיד להתפתח מאבק מעניין בין שני הפרקליטים שהגישו עתירות בנושא: עו"ד קמר מייצג 35 מבני חמולת דעאס, תושבי טירה, הטוענים כי הם יורשיה של לטיפה אחמד דעאס, בת המשפחה שהחזיקה במרבית הקרקעות בג'ליל אל-כבלייה, כפר ערבי ששכן לפני קום המדינה בשטח שהפך לצומת גלילות. אלא שלמשרדו של עו"ד חג'בי הגיעו לאחרונה אנשים הטוענים כי הם-הם היורשים האמיתיים, וכי העותרים המיוצגים על-ידי עו"ד קמר הנם מתחזים שאין להם כל קשר לקרקע.

לשאר העותרים חשוב שלא להיתפס כרודפי בצע המבקשים לנצל הזדמנות להתעשר בקלות. "זה נראה כאילו אנשים רוצים להיות מיליונרים", אומר משה בית-דגן, בעלה של העותרת אביבה בית-דגן, "אבל מדובר על אנשים שהיו להם רבע דונם, חצי דונם. אלה לא עשירי העיר שרוצים להפוך למיליארדרים. אני מניח שגם אם נקבל משהו, יישאר לנו חלק קטן ממה שזה שווה, ימצאו כבר את הדרך להוציא מאיתנו כסף בחזרה. אני מאוכזב מבית-המשפט, שעובד מאוד לאט. תבין, אנשים לא נעשים צעירים. כמה זמן אפשר לחכות? לחברת פז יש יותר כסף ויותר זמן מאשר לנו. לאנשים כאן זה אולי הביטחון היחיד להיכנס לבית-אבות, להבטיח את עצמם לימים של שיקום סיעודי. אלה לא אנשים שיש להם".

"מתעשרים על-חשבוננו", אומרת עו"ד אביגיל שוורץ, שאביה רכש שני דונמים במתחם בשנות ה-30. "אבי היה אדם פשוט, עסק בעבודות קשות בשביל להתפרנס, הוביל נפט ברחובות. מה שהממשלה אמרה לעשות - הוא עשה. לא כמו היום, כשאנשים יודעים לערער ולעמוד על זכויותיהם". מה שמכעיס את שוורץ במיוחד הוא העובדה שבחלק מהשטח, כאמור, כלל לא נעשה שימוש במהלך השנים. "אבי חשב ש'צורכי ציבור' זה דבר חשוב מאוד. הוא היה מאותם אנשים שבאו לארץ ישראל בשנות ה-30, וחשב שהרשויות כאן יודעות מה הן עושות. הוא לא ידע שאלה יהיו אדמות כל-כך יקרות. אמרו לו 'בוא תזרוק כמה לירות', והוא אמר 'בסדר, אדאג לילדיי ולנכדיי'. עכשיו מסתבר שזו קרקע ששווה מיליונים, אבל מי שיהנה ממנה זה לא אנחנו".

"התנדבתי בצבא הבריטי והשתתפתי במלחמה נגד הנאצים באפריקה, נגד הגנרל רומל", מסכם צבי מימון. "הייתי ממקימי חיל השריון, וממקימי חטיבת המילואים הראשונה של צה"ל. השתתפתי בכל מלחמות המדינה. עשיתי מילואים עד גיל 60. אבל המדינה לא כל כך זוכרת. אני חושב שלאזרח כזה מגיע לפחות את מה שהיה לו בעבר. אבל רימו אותנו אז, וממשיכים לרמות אותנו גם היום". *