קחו מספר

אם ההנצחה בנוסח הממסדי-ציוני שלה איבדה את הרלבנטיות שלה בעיני צעירים ישראלים, השאלה היא מה האלטרנטיבה. טקסי שואה חלופיים, הומור שחור ויחסי סאדו-מאזו אמנותיים עם ברלין יכולים להתפרש כזירה החדשה והנוחה יותר עבור בני הדור השלישי לשמר בה את הטראומה הקולקטיבית, אבל באותה מידה הם יכולים להיות חלק מתהליך השיכחה דווקא. מה שבטוח הוא שהשואה לא יורדת מסדר היום היהודי, אם כי הכיוון של העיסוק בה הוא הרבה יותר פרטי מכללי.

הקעקוע הראשון בו נתקלתי הפתיע אותי. אם כל מעשה קעקוע מהותו בעצם זעקה לתשומת לב, השאלה שעלתה במוחי כשהבנתי שהמספר הוא אותו מספר של סבתו היהודיה בדרך לתאי הגזים, היא לאן מופנית הדרישה הזו לתשומת לב.

בכתבה הזו מוצגים שלושה מקרים פרטיים של קעקועים טראגיים על הזרוע, אבל היא מקיפה הרבה יותר, מה עוד שתופעות מעין אלו טיבן להתפשט. יש מי שיתחלחלו מהרעיון, שלא לדבר על הביצוע. יש מי שיתרגשו מהדרך המוזרה הזאת לשמר את הטראומה. יש מי שיבינו שהשואה לעולם לא תסתיים עבור מי שהאזין לסיפורי הזוועה מגוף ראשון.

נדמה שאין דרך טובה יותר להתייחס לתופעה מאשר להסתפק בתיאור שלה. יש דברים שלא חייבים להבין, אבל ראוי להקשיב להם.

זה סימן ההיכר שלי

שי נהון, סטודנט בן 24 מבאר שבע, חקק לעד את מספר השואה של סבתו, ניצולת אושוויץ, על זרועו. הוא לא היחידי. "דווקא בגלל שאני דור שלישי לשואה, והדור הקודם היה כל כך נחוש לא לשמוע סיפורים, מין מיאוס מזכר השואה. אני לא אובססיבי לנושא, אני לא קורא ספרות וגם לא מתיש את סבתא שלי בשאלות. פשוט לא מדברים על זה, אבל מרגישים כל הזמן את הענן. היה לי מוזר שבעוד כמה שנים לא יסתובבו בינינו אנשים שהמספר הוא סימן ההיכר הראשוני שלהם", אומר נהון שמודה שבכל שלבי העשייה של הקעקוע הוא לא היה מוצף אמוציות. כמעט בנונשלנטיות הוא קם וקיבע שואה שלמה על גופו.

"אחרי שעשיתי את זה, הסתבר שזה משהו שדיברתי עליו מגיל 17, כשסיפרתי לחברת ילדות על הקעקוע התגובה שלה הייתה: 'סוף סוף עשית את זה'. הייתי מודע לכל התהליכים הנפשיים הפנימיים שהיו לי. אמא שלי זורקת לי שעשיתי את זה בדיוק ביומולדת 80 של סבתא שלי. אבל לא עשיתי את זה במתכוון. סבתא עצמה מאוד התרגשה מהמחווה הזאת. הרי אני מוכן לשאת את מספר השואה שלה, מספר שהרבה ניצולים אחרים עברו ניתוחי לייזר כדי למחוק".

* התגובות?

"יש תגובות מדהימות. פנה אלי צעיר ממוצא מזרחי ושאל אותי אם זה מספר טלפון, אז אמרתי לו שזה המספר של סבתא שלי מהשואה. הוא שאל 'איזה שואה?'. השואה נעשתה משהו שרק הצד האשכנזי עבר. עוד כמה שנים דור הניצולים ימות, וזה יילך ויישכח גם מהצעירים האשכנזים. זה נראה לי מוזר. הבחור שקעקע אותי סיפר לי שזו תופעה. הוא למשל טוען שצריך לשכוח את כל העסק. הוא אמר לי שאמנם יש אנשים שמבקשים לקעקע מספרי שואה של קרוביהם, אבל יש גם כאלה שמבקשים לקעקע סמלים נאציים. ככה שאין לי בעיה עם תשומת הלב מסביב. הרי זה קצת מעוות שנזכור את השואה ליום אחד בלבד באיזה טקס של בית ספר".

המשורר עודד פלד חקק על זרועו את מספר השואה של אימו לפני 12 שנים, מהרגע שחשף את זרועו לציבור לאחר מעשה הוא מתחרט. "הייתי בן 42, כמה שנים אחר מותה של אימי ורציתי להמשיך את זכרה ואת זכר השואה. מסביב התייחסו אליי כאל משוגע. בכל פעם שהלכתי ברחוב עם זרוע חשופה הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, התייחסו אל זה כאילו זה טירוף. לא הייתה לי ברירה אלא לכסות את זה עם פלסטר. היום אני מעדיף לא לדבר על זה. זה לא בדיוק מקור גאווה".

גם סמדר יערון הולכת בקיץ עם פלסטר על היד, שמתחתיו חקוק מספר: תאריך פטירתו של אביה. יערון, שחקנית ומנהלת את המרכז לתיאטרון בעכו, קעקעה את עצמה ב-91' כחלק מתהליך עבודה על ההצגה "העבודה משחררת" בבימויו של דוד מעיין.

"הכוונה שלי הייתה להפקיע את נושא השואה מידיהם הבלעדיות של האנשים שהיו שם. לפי הפילוסופיה שלי עדיף שכל אחד יקח את המסר שהוא מקבל ויעבד אותו לעצמו. זו הייתה האמירה שלי מתוך ההתעסקות עם חומר השואה. זה היה הרצון שלי כאמנית לטלטל את מיתוס השואה, ולהפקיע אותו מידי קורבנותיה הישירים. האמירה שלי היא שגם אנחנו, דור שני ושלישי, נפגענו מהשואה, למרות שלא הייתי שם. אז חקקתי את התאריך של פטירת אבי, שזו השואה הפרטית שלי".

* אז למה הפלסטר?

"כי לא עשיתי את זה כדי למשוך תשומת לב. עשיתי את זה בשביל עצמי. המעשה נעשה בספונטניות כחלק מתהליך העבודה על ההצגה בה ניסינו להמחיש את חווית השואה בכל מיני דרכים. בכל השנים בהן אני נושאת את המספר על היד לא קיבלתי תגובות קשות למספר. בדרך כלל מביעים פליאה על האומץ לקעקע כזה דבר".

אפשר להבין אותם

"אני יכולה להבין צורך בשיטות הנצחה כאלה", מסכמת שהרה בלאו, חוקרת שואה ומדריכה במכון ללימודי שואה בחיפה. "היו כבר מקרים משנות ה-90 של ילדים ובני נוער שביקרו במחנות השמדה וגנבו משם זוגות נעליים. במהלך עבודתי במכון לחקר השואה ב-10 השנים האחרונות נתקלתי לא מעט בתיכוניסטים שהצהירו שאחרי שסבתם או סבם ימותו הם יקעקעו את מספר השואה שלהם. זה מאוד על גבול בין הנצחה לקינקיות.

מה שמאוד מאפיין את הדור הזה הוא הדגש בהנצחה אינדיבידואלית. היום זה כבר לא עם ישראל זוכר את קורבנות השואה, אלא אני, שי, האיש הפרטי, זוכר את סבתא שלי. זה נהפך לפחות כללי ויותר פרטי.

אנחנו חיים בתקופה מאוד מעניינת, שכן הדור שלנו הוא בעצם הדור האחרון שייפגש בחיים עם ניצולי השואה. הדור הבא יהיה כבר מה שאני מכנה 'דור קלטות הוידיאו' ולכן שיטות ההנצחה ילכו ויהיו ביזאריות יותר.

כרגע הכל עדיין זהיר. מה שהכי מפתיע הוא שהשואה שומרת על מעמדה גם כשהאסונות סביבנו מתרבים. זו לא המלצתי כמובן לדרכי הנצחה, אבל אני יכולה להאמין שגם לאחר שדור ניצולי השואה יילך לעולמו, עדיין יהיה משהו שיטריד את האינדיבידואל בכל הקשור לזכר השואה הספיציפית של העם היהודי". *