חניף קוריישי הוא מקרה קולנועי מיוחד. כתסריטאי, הוא דוחק את הבמאי לדרגה שנייה, וכמו סרטיו המוקדמים שאותם רק כתב, כך גם הפעם. "אמא" הוא סרט שלו, לא של הבמאי רוג'ר מיטשל ("נוטינג היל").
בואו ניזכר מי האיש. קוריישי (בן 50 היום) נולד בעיר קנט, לאב פקיסטני ולאם אנגלייה. הוא למד פילוסופיה והיסטוריה ופרץ לתודעה העולמית עם "מכבסה יפהפייה שלי" (1984), שהיה מועמד לאוסקר. סטיבן פרירס חתם על הסרט כבמאי, אבל היה זה קוריישי שהטביע בו את חותמו. בסרט מתואר סיפור אהבה הומוסקסואלי, המתרחש בתקופתה של תאצ'ר. מיד אחר-כך כתב קוריישי את "סמי ורוזי עושים את זה", שוב בבימויו של פרירס, והפעם בהתקפה חזיתית על יחסה המשפיל של תאצ'ר למעמד הפועלים ולמהגרים פקיסטנים.
קוריישי כתב גם לתיאטרון, ואפילו ניסה את כוחו בבימוי סרט. אלא ש"לונדון הורגת אותי" היה כישלון, והאיש שב לכתוב. הפעם הוא גרר את רוג'ר מיטשל לביים עיבוד שלו לרומן האפי שכתב, "בודהא מן הפרברים" (שהפך למיני סדרה מופתית של הבי.בי.סי).
קוריישי הוא כותב בלתי נלאה, ומתוך קובץ סיפוריו הראשון בחר לעבד לתסריט את "בני הפנאט", שביים האלמוני אודיאן פרסד. רומן אחר שלו, "אינטימיות", בתוספת של עוד כמה סיפורים, הפך לסרט מרשים בידיו של הצרפתי פטריש שרו (סרט שלא הוקרן מסחרית אצלנו עד היום). אלא שזהו תמיד קוריישי, הסופר, התסריטאי, איש המילה, שקובע את אופיו הסופי של המוצר המוגמר.
וזה מה שקורה גם ב"אמא" שמיטשל ביים. קוריישי הוא סופר מוכשר, חסר סנטימנטים, חריף בשכלו וקשוח בלבו. הוא ניחן ביכולת האזנה משובחת, והדיאלוגים שלו יושבים היטב בפיהם של השחקנים. הוא גם לא חס על איש.
ב"מכבסה" קוריישי גירד את שכבת השומן של הפקיסטנים וחשף הומוסקסואליות, צביעות, בגידה של גברים, של נשים, והרבה רגש חבוי שמתפרץ ברגעים בלתי צפויים. ב"סמי ורוזי" הוא הרג בסוף את האב הפקיסטני שבא לבקר את בנו סמי, שנישא ללבנה בלונדון של תאצ'ר.
ב"בני הפנאטי" הוא תקף חזיתית וללא חשש את הפונדמנטליזם האיסלאמי, ואת כיעורה הפיסי והנפשי של המשפחה הפקיסטנית, וחיבר בין נהג מונית מהגר לזונה לבנה.
ב"אמא" קוריישי חצוף, נועז, חסר סנטימנטים, וגם אנושי בסופו של המהלך הדרמטי. אלא שהפעם גיבוריו הם לבנים ממעמד הביניים, מצביעי שינוי שכאלה בנוסח לונדון.
והוא נכנס לתוך התא המשפחתי הלבן במלוא עוצמתו הספרותית. מיי וטוטס (אן ריד ופיטר ווהן) כבר לא צעירים. הם נושקים לסוף שנות השישים שלהם ונראים כזוג מאושר. הם יוצאים מהפרבר שלהם לביקור בלונדון, כדי למצוא את בנם הנשוי מדוכדך וחסר סבלנות כלפיהם, את כלתם הקלילה מדי, ואת נכדיהם שאינם יודעים על קיומם וגם לא ממש רוצים בהם.
בני-הזוג פוגשים גם את הבת פאולה (קתרין ברדשאו), אם חד-הורית אומללה. לרגע נדמה שהביקור יביא מזור לנפשה הרצוצה, אלא שכבר בלילה הראשון מת טוטס מהתקף לב.
מה יקרה לאמא? מיי אומנם חוזרת הביתה, אבל אומרת לבנה בובי שאין לה כוונה להישאר שם. היא רוצה חיים חדשים, ונוחתת בלי שהוזמנה בביתו ההולך ומשתפץ, ואחר-כך בביתה של פאולה. עד כאן קוריישי מגולל דרמה נטולת הפתעות.
הפצצה נוחתת בפרצופינו כאשר מיי מגלה סימפטיה לדארן (דניאל קרייג), נגר נשוי, חבר של בובי, שמנהל רומן לא מחייב עם פאולה. מיי רוצה אותו בשבילה, והיא אכן משיגה אותו יותר מפעם אחת. לזה חתר קוריישי - להראות את האשה המזדקנת ביחד עם הצעיר החסון מול המצלמות. הוא לא רוצה רק לזעזע, אלא להציב מראה מול מראות שצעירים, צופי קולנוע ולא רק, מתעלמים מהם.
אלה הם הזקנים, שמגיל חמישים ואילך הופכים לשקופים. איש לא מעוניין בהם, איש לא דואג להם, והקולנוע לא מטפל בהם, בוודאי לא בנשים בגילה של מיי, שמקבלות, אם בכלל, תפקיד משני כאם זקנה או סבתא חביבה.
לכן המרד של מיי, שקוריישי ברא אותו, הוא לא רק נגד ילדיה, במיוחד בתה, שנבהלת מגילוי הרומן בין אמה למאהב שלה. זהו מרד של קוריישי בקולנוע, שלא העז להראות מראות כאלה קודם לכן.
זה איננו סרט גדול. גם לא מרגש במיוחד. אבל זהו סרט חשוב. משוחק להפליא, מבוים באופן קורקטי, ומנהל דיאלוג הוגן עם ציבור של צופים משתאים.
"אמא" (בריטניה, 2003). במאי: רוג'ר מיטשל. תסריט: חניף קוריישי. עם: אן ריד, דניאל קרייג, קתרין ברדשאו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
