לא תואר ולא הדר

גלאור מונה לעמוד בראש צוות החקירה, שחקר את הלימודים בשלוחות של אוניברסיטת לינקולנשייר והמברסייד הבריטית, ושל שלוש אוניברסיטאות מולדובניות, ובראשן האוניברסיטה הפדגוגית יון קרנגה. המידע שהתגלה בחקירה חשף שערורייה בקנה-מידה עצום. את נזקיה, המסתכמים במיליארדים, עדיין קשה לאמוד במדויק, והם מצטרפים לנזקים שכבר נחשפו לפני כשנתיים, עם התפוצצות פרשת התארים של אוניברסיטת לטביה וקולג' ברלינגטון.

מתברר, על-פי החשד, כי באין מפריע, במשך חמש שנים לפחות, העניקו שלוש שלוחות גדולות ועוד שלוש פעילויות אקדמיות קטנטנות, תארים אקדמיים לעשרות אלפי ישראלים. מדובר בשלוחת אוניברסיטת לטביה, שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון, ושלוחת אוניברסיטת לינקולנשייר והמברסייד, שבצדן פעלו פעילויות קטנות יותר: האוניברסיטה המולדובנית יון קרנגה, האוניברסיטה הבינלאומית החופשית של מולדובה והאקדמיה ללימודי כלכלה (גם היא ממולדובה). חלק מהתארים הללו היו מעשה של הונאה גמורה, כאשר ה"סטודנטים" פשוט קנו בכסף את התואר הנחשק. חלק אחר שלהם ניתן כנגד עמידה בדרישות אקדמיות מינימליות, מהסוג שגם תלמידי כיתה ה' בבית-ספר יסודי היו עומדים בהן בכבוד, או כנגד עבודות מועתקות.

לו היה מדובר רק בתואר אקדמי, שמביא כבוד מפוקפק לבעליו - רבים מהם מורים, שוטרים, חיילים ועובדי ממשלה אחרים - הנזק שנגרם מכך היה מוגבל, והדילמה היתה בעיקר מוסרית. אלא שהתארים הפיקטיביים - והרשת המשומנת שאיפשרה את חלוקתם באין מפריע - גרמו נזק כלכלי עצום ועלו הון עתק לקופת המדינה. הממונה על השכר באוצר, יובל רכלבסקי, העריך לאחרונה כי כלל השלוחות הזרות, הלגיטימיות יותר ופחות, העניקו 20-30 אלף תארים לסטודנטים ישראלים. העלות המצטברת שלהם לקופת המדינה נאמדה על-ידו ב-10 עד 20 מיליארד שקל.

הנה החישוב: שש האוניברסיטאות שנחשדות עד כה בהענקת תארים פיקטיביים, העניקו תארים אקדמיים לכמעט 15 אלף סטודנטים. בחישוב זהיר מאוד, לפחות מחציתם השיגו את התואר בדרכים לא חוקיות - מלימודים במסלול מקוצר ומזורז, דרך רכישת עבודות ומבחנים מהמרצים ומהשלוחה עצמה, ועד קניית תואר ללא לימודים כלל. הרוב הגדול של הסטודנטים הללו הם עובדי מדינה לא תמימים, שנזקקו לתואר אקדמי כדי לזכות בקידום או בתוספות שכר נדיבות, המוענקות על-פי הסכמי השכר לבעלי השכלה גבוהה.

שלוחת אוניברסיטת לטביה, למשל, אשר הפרשה שנקשרה בה התפוצצה כבר לפני כשנתיים, העניקה תארים לכ-6,500 איש. בכיר מהאוניברסיטה העריך ש-15% בלבד מהסטודנטים למדו באמת לתואר. לפי נתוני האוצר, ההטבות ותוספות השכר ל-6,500 בוגרי לטביה, הכשרים והפליליים, היו עולות לקופת המדינה בין 2.5 ל-3.5 מיליארד שקל - סכומים שהמדינה היתה משלמת לאורך חיי ההעסקה והפנסיה של בעלי התארים.

חישוב פשוט, המסתמך על כך שבשש האוניברסיטאות הוענקו 14,500 תארים בסך-הכול, מלמד שהסטודנטים הללו היו עלולים לעלות לקופת המדינה סכום עתק של קרוב ל-8 מיליארד שקל. על-פי ההערכה הזהירה מאוד שלנו, 4 מיליארד מהם לאקדמאים פיקטיביים.

איך ייתכן ששערורייה בקנה-מידה כזה תתנהל ללא הפרעה במשך כמעט עשור? התשובה טמונה ברווח הכלכלי הגדול שהפיקו כל הנוגעים בדבר - האוניברסיטאות, בעלי השלוחות, המתווכים למיניהם, וכמובן הסטודנטים עצמם. לאף אחת מהחוליות לא היה אינטרס לקטוע את מחלבת המזומנים הזו. אבל איפה היו כל הגורמים שבאחריותם ובסמכותם למנוע שוד לאור היום של הקופה הציבורית?

צ'פטר 11

עד סוף שנות ה-90, שוק התארים האקדמיים בארץ היה פרוץ כמעט לחלוטין. מי שהחליט לנסות לעשות סדר באינפלציה של אוניברסיטאות זרות, שהקימו שלוחות בארץ ומכרו תארים מהירים עם סימן-שאלה גדול ביחס לאיכותם האקדמית, היה שר החינוך אז, אמנון רובינשטיין.

ביוזמתו, נוסח תיקון מס' 11 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, שאושר על-ידי הכנסת בפברואר 1998. התיקון, שנכנס לתוקף באוגוסט אותה שנה, קבע כללים למתן רשיונות לשלוחות זרות. למשל, שמוסד-האם בחו"ל יהיה מוכר ומוסמך להעניק תארים בארצו, ש-30% לפחות מתוכנית הלימודים תועבר על-ידי מרצים ממוסד-האם, ושהיקף הלימודים לא יפחת מהיקף הלימודים לתואר דומה באוניברסיטה ישראלית.

הבעיה היתה, שנקבעה תקופת מעבר של שנתיים, שבמהלכה הוקנו לכל השלוחות שפעלו אז בג'ונגל האקדמי הישראלי אישורי פעולה זמניים. במהלך השנתיים הללו, נדרשו השלוחות, שביקשו להמשיך ולפעול בארץ להגיש בקשות מסודרות לשם כך, ולעמוד בתנאים שנקבעו בחוק. אוניברסיטת לטביה, וכן ברלינגטון והמברסייד, העניקו את התארים החשודים כפיקטיביים במהלך תקופת החסד הזו.

המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת), הפועלת כוועדת-משנה של המועצה, החלו ליישם את החוק ודיווחו על התקדמותן בישיבות תקופתיות לוועדת החינוך. מהדיווחים של פרופ' נחמיה לבציון ז"ל, אז יו"ר הות"ת, שנמסרו שנה לאחר שעבר החוק, עדיין בתוך תקופת המעבר, עולה שמרבית השלוחות שקיבלו אישורי פעולה זמניים היו רחוקות מאוד מלעמוד בדרישות. על סימני ההונאה דיברו כבר אז בקול רם.

למשל, בנוגע לדרישה שהלימודים בארץ יהיו זהים ללימודים במוסד-האם, אמר לבציון בוועדת החינוך: "היו לנו מקרים חמורים מאוד, שבהם הגישו לנו סילבוסים זהים לסילבוסים של מוסד-האם, ובבדיקה בשטח התברר שבפועל מלמדים לפי סילבוסים שונים. זה כבר על גבול ההונאה או מידע כוזב".

גם הדרישה שמרצים מהאוניברסיטה-האם יעבירו לפחות 30% מתוכנית-הלימודים בארץ היתה רחוקה מיישום. "התברר כי לעתים קרובות מדי, גם אם יש הצהרה של המוסדות בפועל, אין מימוש של הסעיף הזה", אמר לבציון. "יש לפעמים שלא מגיע אף מרצה אחד או מספרים קטנים.

"הדרישה של החוק היא שתלמיד הלומד בשלוחה ישקיע מאמץ לימודים דומה לזה שמשקיע סטודנט ישראלי. ופה הקושי הכי גדול של השלוחות. אנחנו מוצאים במקרים רבים שהיקף הלימודים קטן בהשוואה להיקף הלימודים במוסדות ישראליים. זה יכול לעמוד על 50% או 60%".

אם כך, מהפרוטוקולים של ועדת החינוך של הכנסת, עולה כי כבר לפני חמש שנים היה ברור לאנשי המל"ג, למשרד החינוך ולחברי הכנסת, שרבות מהשלוחות הזרות הפועלות כאן אינן עומדות בדרישות אקדמיות מינימליות. אלא שאיש לא חשב להפקיע מהן את הרשיון. כאשר השר זבולון אורלב, אז חבר-כנסת ויו"ר הוועדה, תהה בקול רם מדוע לא נעשה דבר, השיב לבציון: "תפקידנו לתת רשיונות, לא להוקיע".

מכרה זהב אקדמי

שלוחה של אוניברסיטה זרה היא מכרה זהב. לימודים לתואר אקדמי עולים בממוצע 5,000 דולר, כ-22 אלף שקל. כאשר מדובר בתואר הדורש שתי שנות לימוד, המחיר עשוי להאמיר גם ל-30 אלף שקל לשנה. כלומר, בהערכה גסה, הסטודנטים בשלוש האוניברסיטאות שילמו לבעלי השלוחות בסך-הכול בין 350 ל-800 מיליון שקל, במשך פחות מעשור.

מול ההכנסה האדירה הזו, ההשקעה קטנה מאוד: בעיקר לשכור כיתות, ולהביא מרצים. אלה לא בהכרח היו חייבים להיות מהשורה הראשונה, וחלקם היו אנשי אקדמיה וסמי-אקדמיה, שחיפשו פרנסה נוספת. בשלב-הביניים גם לא נדרשו ספריות, וכשדרשו אותן, בחלק מהשלוחות הזרות הסתפקו בספריות ניידות. מכיוון שהלימודים ברובם הגדול לא היו מדעיים, לא נדרשו גם השקעות במעבדות. המשמעות של כל אלה: ליזמים היה מכרה זהב ביד, ותמריץ אדיר להבטיח שאף אחד לא יפריע לו להמשיך לפעול.

שיחות עם עשרות מקבלי החלטות, לרבות חברי ועדת החינוך, חברי כנסת, שרים, אנשי המל"ג ופונקציונרים במשרדי הממשלה, מלמדות שסביב השלוחות הזרות בארץ פעלה מסכת כבדה של לחצים מצד היזמים, מקימי השלוחות ובעליהן. אלה פחדו כי מכונות הכסף שלהם ירדו לטמיון. כולם מוכנים לדבר על הלחצים שהיו, אבל אף אחד, גם לא כיום, מוכן לנקוב בשמות.

"המטרה היתה מסומנת - לפתוח את השוק ליזמים זריזים ומתוחכמים שיעשו כסף", טוען איש ציבור ותיק. "מדובר בקשר בין הון לשלטון, שלא היה מקרי. היו לחצים כבדים, גם בוועדת החינוך וגם במל"ג".

"מדובר בפוליטיקאים נלחצים", סבור איש ציבור אחר. "זה משחק שכולם מרוויחים בו, ורק הקופה הציבורית מפסידה. תיקון מס' 11 עבר בכנסת עם הרבה עזרה של לחצים פוליטיים. היזמים הלכו על כסף בצורה מובהקת, כי הם הבינו שזה מכרה זהב".

"באופן טבעי, יש קבוצות אינטרס שיודעות איך ועל מי ללחוץ. בוועדת החינוך התנהלו קרבות-רחוב", מספרת מי שהשתתפה במספר ישיבות. "הופעלו עלינו לחצים כבדים, הן מהארץ והן מחו"ל", מספר בכיר במשרד ממשלתי. "בדיונים היתה אווירה של לחץ גדול".

מי שכן חשפה את שיטות הפעולה של השלוחות הזרות שהעניקו תארים פיקטיביים היא המשטרה. כתבי-האישום שהוגשו עד כה חושפים חלק מהטכניקות הללו. "חקרנו אישי ציבור בחשד שקיבלו מהמכללות תארים בלי ללמוד, או שלמדו בלי ששילמו, מתוך ציפייה שהם יפעלו לקידום השלוחות", אומרת פקד לילית טייבר, מצוות החקירה שחקר את פרשיות לטביה וברלינגטון.

למשל אברהם בן-שבת, לשעבר מזכ"ל הסתדרות המורים, וסגנו אורי גורמן. על-פי כתב-האישום נגד בן-שבת, הוא למד במקביל לשני תארים, בברלינגטון ובלטביה. בעבור תואר אחד קיבל הנחה משמעותית ובעבור השני שילם רק את דמי-ההרשמה. זאת, לטענת הפרקליטות, בתמורה לקידום ענייניהן של שתי השלוחות. למשל, על-ידי סיוע בשיווקן למורים, שהיו שוק גדול של השלוחות. הרי אם המזכ"ל למד שם, זה בטח טוב לאחרון המורים.

השיטה עולה גם מכתב-האישום שהוגש בבית-משפט השלום נגד אברהם אבן-חן, מי שהיה מנכ"ל מודום (חברה-בת של החברה הבורסאית ISE), שהפעילה את שלוחת ברלינגטון. על-פי כתב- האישום, השלוחות נהנו מהסדרים עם דמויות ציבוריות שונות, כדי לקדם את ההרשמה אליהן או כדי לזכות בסיוע בקידום השלוחות. כך נטען, כי בין אלה שקיבלו שוחד מאבן-חן היו ניצב (בדימוס כיום) אליק רון, וחברי הכנסת לשעבר עבד אל-ווהאב דראוושה וחוסניה ג'בארה, שהיו גם חברי ועדת החינוך. כן קיבל שוחד, טוענת התביעה, גם יאיר פרץ, שהיה עוזר שר העבודה והרווחה מטעם ש"ס. פרץ נחשד כי קיבל תואר ראשון בחינוך משלוחת ברלינגטון מבלי לשלם, ובתמורה סייע לשלוחה לגייס סטודנטים מקרב אנשי ש"ס ומשרד העבודה.

באמצעות אליק רון, עולה מכתב-האישום, היה ניסיון למקסם את פוטנציאל השלוחה בקרב שוטרי ישראל, שלפחות 1,500 מהם החזיקו תארים מלטביה. רון הכחיש את ההאשמות, ולפני כשבועיים חזרה בה הפרקליטות מהחלטתה הקודמת להגיש כתב-אישום נגדו. כך גם הוחלט שלא להגיש כתבי-אישום נגד דראוושה וג'בארה. נגד פרץ המליצה הפרקליטות להגיש כתב אישום, אך תהליך הסרת חסינותו בוועדת הכנסת טרם הושלם.

השלוחות גייסו גם אישים רבי-השפעה בארצות מוצאן, כדי לדאוג לאינטרסים שלהן. אחת השלוחות גייסה את הסנטור פטריק מוינהן (שנפטר מאז), שכתב למשרד החינוך ולוועדת החינוך, כי אם ישראל תטיל חובת בחינות על בוגרי שלוחות אמריקניות, זה יביא לסנקציות אמריקניות מקבילות ויוטלו בחינות על סטודנטים ישראלים.

העיקר שהצ'ק יגיע בזמן

מה שמסביר את הפופולריות העצומה של השלוחות הזרות, ואת הנהירה של עובדי המדינה אליהן, הם הסכמי השכר במגזר הציבורי. מאז שנות ה-60 הוכנסו למערכת הסכמי השכר והעבודה שורה של הטבות למי שירחיבו את השכלתם האקדמית. למשל, גמול כפל תואר לעובדי הוראה, תוספת ותק מואצת לבעלי תואר שני, כך שכל שנה נחשבת לשנה וחצי לצורך ותק, גמול השתלמות על תואר ראשון ועוד. הכוונה המקורית היתה טובה - תמריץ להעלאת רמת ההשכלה של עובדי המגזר הציבורי. אלא שמאז שנות ה-90, הסעיפים השונים נוצלו בעיקר כדי להעלות את השכר, בלי קשר אמיתי להשכלה.

"הסכמי השכר היוו תמריץ להביא תעודות כמה שיותר גבוה וכמה שיותר מהר", אומר בכיר לשעבר במשרד ממשלתי. "ככל שההשכלה גבוהה, כך השכר משתפר. למשל מורה שעוברת מתואר ראשון לשני, תקבל תוספת של 5%-10% במשכורת".

"כך גם בכוחות הביטחון", מסבירה פקידה בכירה. "מנהל שרוצה לקדם אנשים מבחינת שכרם, לא יכול לעשות זאת. אבל אם הוא שולח אותם ללמוד, והם חוזרים עם איזשהו תואר, כולם מרוצים. זו היתה הדרך, וכולם ידעו. זה לא צריך להפתיע אף אחד".

וכך, כאשר תואר אקדמי מעניק באופן אוטומטי הטבות כספיות, נוצר לחץ כבד על המערכת, וגדל הפיתוי להשיג את התואר בכל מחיר. די מהר, הדרישות האקדמיות נעלמו כמעט לחלוטין, וכמעט כל מה שהתבקש עובד המדינה החושק בתואר לעשות, היה להקפיד להעביר את התשלום בזמן.

בחלק מהמקרים, מנהלי השלוחות והסטודנטים אפילו לא התאמצו במיוחד להצניע את המרמה. פקד לילית טייבר בטוחה שהיו בשלוחות סטודנטים עם כוונות טובות שלמדו, אבל מכירה גם הרבה מקרים של סטודנטים נטולי כוונות כאלה. ביניהם היא מונה סטודנטים לתואר שני שלא ידעו ולו מילה אחת באנגלית, גבר שהגיש עבודה בלשון נקבה, קטעים שלמים מצולמים מתוך ספרים שצורפו לעבודה שהוגשה, נחקרים שלא הבינו את המילים הכתובות בעבודות שהגישו - וכמובן, רבים שהודו שקנו עבודה מוכנה.

המשטרה קיבלה את המידע על שלוחות לטביה, ברלינגטון והמברסייד, שבסך-הכול העניקו תארים לכ-14 וחצי אלף איש, בסוף שנות ה-90. המידע על שתי הראשונות היה בשל יותר והחקירה נכנסה מיד להילוך גבוה. לקראת סופה, הועבר החומר על המברסייד למחוז הצפוני, כי בין בוגריה היו הרבה שוטרים ממחוז תל-אביב, ובמשטרה רצו ליצור הפרדה. תוצאות החקירה הזו התפרסמו רק לאחרונה, לאחר שבספטמבר האחרון עצרה המשטרה ארבעה מנהלים בכירים של שלוחת המברסייד בישראל, בחשד לעבירות שוחד, מירמה, זיוף וסחיטה.

צוות החקירה של המברסייד, בראשות גלאור, מצא דברים דומים לאלה שנתגלו בפרשיות לטביה וברלינגטון. למשל, 350 מורים שלמדו ישירות לתואר שני מבלי שהיה להם תואר ראשון. "הם סיימו תואר שני", מספר גלאור, "אך כשהגישו בקשה להכרה, משרד החינוך אמר שלא יכיר בתואר שני בלי תואר ראשון. התקיימה אסיפה רבת-משתתפים באליאנס בחיפה, והזכיינים היו במצב קשה. צריך ללמוד תואר ראשון, שזה עוד זמן ועוד כסף.

איך נפתרה הבעיה?

"מצאו פתרון יצירתי: אותם מורים יגישו עוד 5-7 עבודות, ויקבלו גיליונות ציונים שמצביעים על קורסים וקרדיט של שעות. אבל לא היו לימודים בפועל, לא היה קשר בין הגיליונות לבין העבודות, והזמן שהושקע לא היה שני סימסטרים. השאלה הגדולה, אם אותו מורה שהגיש את המסמך עצם עיניים, או שהזכיינים הוליכו אותו שולל. זו שאלת המיליון דולר".

ראשי אוניברסיטת המברסייד סירבו להתראיין לכתבה, אולם בתגובה רשמית שהעבירו, הודו כי חשדו בעצמם באופן שבו מתנהלת השלוחה בארץ: "השותפות שלנו בישראל הוקמה ב-1995", נמסר מהמברסייד, "והפסקנו לגייס סטודנטים ב-1999 מפני שחששנו וחשדנו בפעולות מרמה... בסך-הכול, 4,965 סטודנטים בישראל קיבלו תארים מהאוניברסיטה. הנהלים של האוניברסיטה יושמו לגבי הסטודנטים, והם קיבלו תארים לגיטימיים. מדדים נוספים שיושמו להבטיח את כשרות התארים איפשרו לנו לזהות פעולות רמאות, ונקטנו בפעולה מיידית... עם זאת, אין לנו דרך לדעת כמה תארים מזויפים נמצאים במערכת בישראל".

הראש הקטן של המל"ג

מי שיכולה היתה למנוע את התופעה, או לכל הפחות לצמצם בהרבה את ממדיה, היא המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). אומנם החוק מצמצם את אחריותה לפיקוח אדמיניסטרטיבי בלבד, אבל מי אם לא המל"ג אמור להיות שומר-הסף של ההשכלה הגבוהה בארץ? אלא שהמל"ג, אשר שרת החינוך משמשת על-פי חוק כיו"ר שלה, בחרה שלא ליטול אחריות כוללת.

"יש פיקוח אדמיניסטרטיבי של המל"ג על השלוחות, אבל אי-אפשר להבטיח שהשלוחה תהיה ראויה מבחינת טיב התוכן", אומר פרופ' מאיר חת, עד לאחרונה יו"ר ועדת השלוחות הזרות בות"ת.

"המל"ג היא גוף מאוד קטן, שמהותית לא יכול לקיים פיקוח", מוסיף גורם אחר. "היא לא יכולה לעשות פיקוח אקדמי. אף אחד לא יכול להיכנס לשיעורים ולבדוק מה קורה בשטח. זה לא תיכון, זו אקדמיה, שלוחה של אוניברסיטה זרה שאמורה לקיים לימודים באותה מתכונת ורמה של האוניברסיטה-האם".

"תיקון 11 עזר במקצת לאורך השנים", טוען פרופ' דוד מוכמל, דיקן הפקולטה לפיסיקה במכון ויצמן וחבר המל"ג בשנים 1997-2002. "המל"ג השתמשה בו כדי לעצור את הפעילות של כל מיני שלוחות, וחלק מהן סוננו החוצה, אבל זה לא מספיק".

יאיר לוין, לשעבר סמנכ"ל אונסקו וקשרי חוץ במשרד החינוך, לא מקבל את הטענה שהמל"ג לא יכלה לקבל אחריות אקדמית לשלוחות הזרות. "היא היתה צריכה לקחת אחריות כזו. הכלים לפיקוח היו צריכים להיבנות אצלה, אבל היא לא רצתה לקבל את האחריות. מי שמצליח לפקח על האוניברסיטאות הישראליות, לא יכול לומר שהוא לא מפקח על האחרות".

גם השר אורלב מטיל את האחריות על המל"ג: "בפרוטוקולים של ועדת החינוך תראי שאנחנו חוזרים ודורשים ממנה לטפל באכיפה וסגירת כל השרלטנים, והבאנו לשם כך דוגמאות ופרסומים. מדובר במחדל, והיום רואים את פרי הביאושים. הדבר הבסיסי היה פיקוח יותר הדוק של המל"ג. אבל המל"ג והות"ת לא מילאו את שליחותן. אני לא מרגיש שהן יצאו, או יוצאות כיום, מגדרן כדי לחסל את ההשכלה הגבוהה השחורה".

את התייחסות המל"ג עצמה היה קשה לקבל. גם לאחר שנמסרה תגובה בכתב מטעם המל"ג לשאלות שהעביר "גלובס", מתברר כי מתעקשים שם להתנער מכל אחריות לפיקוח אקדמי על השלוחות, וממילא גם על התוצאות של היעדר פיקוח כזה. לשיטת המל"ג, כל עוד לא היה חוק, היא היתה מנועה מלפקח על השלוחות הזרות. ומשהתקבל תיקון 11 לחוק, הרי שהוא הגביל את הפיקוח שלה לתחומים מסוימים בלבד.

או, כפי שניסחה זאת מנכ"ל המל"ג, שוש ברלינסקי, עד לחקיקת תיקון מס' 11 פעלו בארץ שלוחות של מוסדות זרים ללא כל פיקוח, וזאת לאור חוות-דעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, שלפיה המל"ג אינה מוסמכת לפקח על פעילות מוסדות אלה, בהיותם "זרוע ארוכה" של מוסדות זרים להשכלה גבוהה. בעקבות התיקון, ברור "כי סמכויות המל"ג בהפעלת הפיקוח על השלוחות מוגבלות לאלו המוקנות לה על-פי חוק, ואין היא רשאית לחרוג מסמכויות אלה".

שלוחת לטביה, מסבירים במל"ג, פעלה קודם התיקון לחוק וקיבלה בתקופת המעבר אישור פעולה, שלאחריו נדרשה לרשיון. בנובמבר 1999 ביקשה המל"ג לקיים ביקורת בשלוחה, שסירבה ומשכה את בקשתה לרשיון. לפיכך, נאסר עליה לרשום סטודנטים חדשים, אך סטודנטים שהחלו בלימודים יכלו לסיימם.

גם שלוחת המברסייד מעולם לא קיבלה רשיון מהמל"ג. קודם התיקון לחוק היא פעלה מכוח אישור משרד החינוך, ולאחריו הגישה בקשות לרשיון שנמצאו לא מלאות. "לאור מידע שהגיע על פעילות המוסד, החל תהליך בדיקה. ביוני 1999 הודיעה ועדת השלוחות של המל"ג להמברסייד, כי מצאה ליקויים רבים בפעילותו ואסרה עליו לרשום סטודנטים חדשים. המוסד הודיע על משיכת בקשותיו לרשיון, ובמאי 2000 הוגשה תלונה למשטרה על פעילות לא חוקית שלו", נמסר מהמל"ג.

חוסר האונים של משרד החינוך

הגוף הנוסף שצריך היה למנוע הענקת תארים פיקטיביים על-ידי שלוחות זרות, או לכל הפחות למנוע את ההכרה בהם, הוא משרד החינוך, ובמיוחד הגף להערכת תארים הפועל תחת אחריותו. סירוב של הגף להכיר בתואר של שלוחה כלשהי, היה מחסל את פעילותה באופן כמעט מיידי, שכן מבעלי התארים היו נשללות ההטבות והקידום שהתואר הקנה להם.

יו"ר המל"ג הוא שר החינוך, ובין שני הגופים אמורה להיות קורלציה. אולם מתברר שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. "המל"ג ידעה שנפתחות כיתות חדשות בלי אישור בהמברסייד, אבל לא ידעה שהסטודנטים מקבלים הכרה ממשרד החינוך", מספר רב-פקד גלאור. כלומר, המל"ג שמה לב לשלוחה שפועלת בניגוד לחוק, ואילו הגף, נטען, המשיך להכיר בתארים של השלוחה הזו ואיפשר את הטבות-השכר בגינם.

אל הגף להערכת תארים מתנקזים בעלי דיפלומות מאוניברסיטאות זרות ושלוחות זרות בארץ, שמבקשים שהתארים יוכרו לצורך ההטבות. מדובר גם במקרים כשרים לחלוטין, כמו של עולים חדשים עם דיפלומות מארצות מוצאם או ישראלים שלמדו בחו"ל. אחד מכלי-העבודה החשובים של הגף הוא ספר האוניברסיטאות של אונסק"ו. ישראל חתומה על מספר אמנות, שלפיהן היא מכבדת ומאשרת תארים מהאוניברסיטאות המנויות בספר.

"לארץ הגיעו מעט מאוד אוניברסיטאות טובות באמת", אומר בכיר במשרד ממשלתי. "חלק מהאוניברסיטאות שפועלות בארץ מדורגות במקומות האחרונים במדינות שלהן". אולם מבחינת שקילת תארים, כולן מופיעות בספר אונסק"ו ומאושרות בישראל. "יש מדינות שלא מכירות בכל האוניברסיטאות בספר אונסקו באופן אוטומטי", טוען פרופ' מוכמל. "חלק מהשלוחות נכנסו לארץ פשוט כי המצב החוקי איפשר את זה. בדרך-כלל הן מצליחות להיכנס למדינות עולם שלישי".

בגף מתגאים בכך שהם היו אלה ששמו לב לבעיה עם התעודות של אוניברסיטת יון קרנגה המולדובנית, והעבירו את המידע לפרקליטות ולמשטרה. גלאור לא מתרשם. "הודות לחקירת המברסייד במשרד החינוך הם היו יותר ערניים", הוא אומר. "כנראה שקודם היד היתה קלה. עובדה שיש בעייתיות".

בכיר במשרד ממשלתי מסכים: "הגף פתח פתח רחב ונדיב, וכשרצה להצר אותו היה מאוחר מדי, אחרי שעשרות-אלפי אנשים נכנסו בפתח והושחתו מידות ההשכלה הגבוהה. נכון שבשנים האחרונות הם החמירו את הדרישות והצרו קצת את צוואר-הבקבוק".

מי שמשמש כראש הגף להערכת תארים מאז שלהי פרשת לטביה הוא יחיאל לייטר, אשר מונה במקביל על-ידי שרת החינוך לימור לבנת גם למשנה למנכ"ל רונית תירוש. "מאז לטביה", אומר לייטר, "קבענו כללים נוקשים יותר. בשנתיים האחרונות אנחנו מקפידים הקפדת-יתר על כל דיפלומה".

מה זה אומר?

"שצריך להגיע אלינו עם הדיפלומה המקורית, גיליון ציונים, תעודה מזהה ותעודות קודמות. קודם-כול מסתכלים על הדברים האלה, ונטל ההוכחה על הסטודנט. אנחנו בודקים את הפורמט של הדיפלומה, האם יש טעות כתיב או משהו חריג בניסוח, ובודקים גם את משך הלימודים. במקרה של יון קרנגה, אחת הבנות אצלנו עלתה על זה שהלימודים שם נמשכים ארבע-חמש שנים, ואילו הסטודנטים למדו שנה וחצי. זה מיד עורר חשד".

איך זה שלא עליתם על העניין מוקדם יותר?

"תמיד שואלים אותי את השאלה הזו, ואני משיב שהעובדות בגף הן לא בוגרות יחב"ל".

ולהתבסס על ספר אונסק"ו זה מספיק? הטענה היא שהיד של הגף היתה קלה על החותמת.

"הבעיה היא לא עם הספר אלא עם הזייפנים. הרי רק אחרי שיש חשד מתחילים להקפיד. היום אנחנו בהחלט מקפידים יותר. עכשיו אנחנו מבקשים מסטודנטים בשלוחות תצהירים בפני עורך-דין".

כמה עובדים יש בגף?

"בירושלים יש שישה אנשים, כולל שתי הבכירות שבודקות כל תעודה ותעודה, ובמחוזות לפחות נציגה אחת למחוז. בתל-אביב שתיים".

וזה מספיק?

"אנחנו מאוד Under Stuffed. הבנות הן עובדות חברת כוח-אדם, ועוד מצפים מאיתנו בכל חצי שנה לפטר אותן ולקחת חדשות. הלכתי לאוצר להסביר שלוקח חמישה-שישה חודשים רק ללמוד להסתכל על דיפלומה. עכשיו הבנות מנוסות, והן שעלו על הדיפלומות של יון קרנגה".

דוגמה אישית?

האם אנחנו צפויים לפרשת לטביה ג'? הדעות חלוקות. לפי גישה אחת, תיקון מס' 11 עשה את העבודה, סינן את השלוחות השרלטניות, ופרשיות התארים הפיקטיביים הן פשוט חלק מתהליך ההחלמה של המערכת. רפ"ק גלאור, למשל, חושב ש"היום זה לא יכול לקרות, כי נלמד הלקח. האוצר לא מוכן לשלם, המל"ג לא נותן אישורים כמו פעם, וגם הגף להערכת תארים למד את הלקח".

לעומתו, פרופ' מוכמל פסימי. "אני די משוכנע שיהיו מקרים נוספים. אין מה לעשות, יש לחץ משני הכיוונים. אלה רוצים את התארים, ואלה רוצים לתת אותם".

מה הפתרון? הקיצוניים קוראים לבטל לחלוטין את השלוחות הזרות. "אני לא מבין מה זה שלוחה של אוניברסיטה זרה", אומר בכיר במשרד ממשלתי. "מי שרוצה להקים מוסד אקדמי, שיקים מוסד אקדמי. אני יכול להבין שמוסד ישראלי יהיה בקשר עם מוסדות בחו"ל בתוכניות משותפות. אבל שלוחות? זה קיים בעולם השלישי, לא במקומות נורמליים. צריך לבטל את כל העניין הזה. אין פיקוח אקדמי, הפיקוח האדמיניסטרטיבי לא עובד, החוק לא טוב. במצב הנוכחי לכולם יש תמריץ לרמות".

כך או כך, מעבר לנזק הכלכלי, מדובר גם בנזק ערכי ומוסרי. "מורים, שאמורים לעמוד מול כיתות תלמידים ולתבוע מהם לעמוד במאמץ של לימודים ועבודה, כשהם בעצם מאמצים דפוס של קיצורי-דרך שנגוע בפלילים, אינם דוגמה אישית", מצר איש חינוך. "אנחנו נסתמים באלפי מורים שהשכלתם לא רק לא-רלוונטית, אלא הם גם נוקטים בכל קיצורי-הדרך. איך הם יכולים לדרוש מהתלמידים לשמור על טוהר הבחינות?" *