הקרב הקולני והיצרים העזים שנחשפו בבת אחת אצל שני ג'נטלמנים שקולים וקרים כמו מלפפון, כמאמר הפיתגם האמריקני, יכול למלא את ליבם של מבקרי שני היעקבים - נאמן, שר האוצר ופרנקל, נגיד בנק ישראל. בהתפרצות מתוזמנת ומתוכננת היטב ירה פרנקל בשר האוצר ובשרי הממשלה במקום הכי כואב - אתם פוליטיקאים ורק השלטון מעניין אתכם, אני, לעומת זאת, רק טובת המשק עומדת לנגד עיני, וגם טובת האדם הקטן ההולך לסופר והמשלם משכנתא.
נאמן לא נשאר חייב ואמר שפרנקל יבצע את המדיניות עליה תחליט הממשלה. מזמן לא היה לנו קרב עסיסי וסוער מן הסוג הזה. אין גם ספק, ששני הצדדים הניצים צודקים במה שהם אומרים זה על זה. חבל רק שאת מחיר המדינות הכושלת, מי שמשלם הם אנחנו ולא הם. מי שמרוויח מהמלחמה הממושכת של פרופ' פרנקל באינפלציה, אותה החל בשלהי 1993, הם בעלי ההון, הבנקים, הספקולנטים וכל אלה הנוהגים להתפרנס מעשיית כסף מכסף.
כל היתר, שכירים, תעשיינים, יצואנים, מלונאים וחקלאים, משלמים את מחיר המלחמה באינפלציה. כמו המלחמה, להבדיל, בלבנון, גם המלחמה באינפלציה ראשיתה באי הבנה בסיסית ומקצועית ביחס להגדרת האויב, איפיונו ודרכי המאבק המתאימים להדברתו. במקרה של פרנקל מותר גם להוסיף, גם את המחיר. אין מלחמות זולות ואין מלחמות חינם. וגם המלחמה באינפלציה גבתה וגובה מאיתנו מחיר כבד - כלכלי, חברתי וציוני.
נקודת המוצא של גנרל פרנקל, בסוקרו את שדה המערכה בסוף הקיץ של 1993, היתה מה שלמד ולימד במשך עשרות שנים באוניברסיטה ובקרן המטבע הבינלאומית - האינפלציה, כל אינפלציה, היא תוצאה של ביקושים לסחורות ושירותים. אלה נמצאים בכמות נתונה ולכן הביקוש גורם לעליות מחירים. כדי להוריד את המחירים צריך להכות את האויב (האינפלציה) בבטן הרכה שלו - בביקושים.
המטה הכללי של פרנקל זיהה שני מקורות עיקריים לביקושים - תקציב המדינה והאזרחים. כדי להוריד את הביקוש הממשלתי דרש הנגיד קיצוץ הגירעון בתקציב המדינה. בשנים 93' ו-94' היה הגירעון התקציבי בפועל רק שני אחוזים (בכל אחת מהשנים), לעומת גירעון מתוכנן של 3 אחוזים. ב-95' היתה חריגה קלה בגירעון בפועל וב-96' חריגה של ממש - 4.7 אחוזים לעומת 0.7 אחוזים בתיכנון.
כשהתחלף השלטון באמצע 96' מצא גנרל פרנקל שותף כלבבו בצורת סרן בנימין נתניהו, שגרר איתו את הממשלה כולה לקיצוצים עמוקים בביקושים הממשלתיים והורדת הגירעון התקציבי לשני אחוזים בלבד.
במקביל, בשנים 94'-98', כמעט חמש שנים רצופות, קיים בנק ישראל מדיניות מוניטרית מרסנת חריפה, שעשתה שימוש חריג בריבית על האשראי השקלי החופשי ומשכה את השקל להתחזקות וייסוף של כ-30 אחוזים במשך ארבע שנים.
הנחת העבודה של פרנקל ושותפו החדש נתניהו היתה, ששילוב של שתי הזרועות - הלפיתה הכפולה - הריסון המוניטרי החריף והמדיניות הפיסקלית המצמצמת, יביאו את המשק למיתון, להורדת מחירים ובסופו של התהליך לחיסולה של האינפלציה.
ואמנם במחצית הראשונה של השנה, עוד בחודש אוגוסט 98', נראה היה שצבאו של פרנקל נוחל ניצחון מזהיר. ואז באו הפיחותים של אוקטובר והפכו את הקערה על פיה. המפלצת רבת התושיה הרימה שוב את ראשה המכוער ומאיימת לשים לאל את כל הכספים, הדמים והמאמצים שהושקעו במלחמה הזאת.
אילו היה פרופ' יעקב פרנקל לומד את המשק הישראלי כמו שלמד ביסודיות את התקשורת שלה, היה יודע מה שידע פרופ' מיכאל ברונו, הנגיד שקדם לו בתפקיד ואשר, על פי עדותו של פרופ' צבי זוסמן, הכין עבודה אמפירית שהמסקנה החד משמעית שלה: אין כל תמורה כלכלית של ממש למשק בהורדת האינפלציה מתחת ל-10 אחוזים.
יש לכך כמה סיבות, שגם מי שאינו פרופ' לכלכלה יכול לזהות אותן בקלות. אולם לפני כן יש לומר ולהדגיש שתי נקודות מרכזיות שמבדילות את המשק הישראלי ממשקים אחרים: קליטת העלייה ותקציב הביטחון. כל עוד מקצה החברה הישראלית, באמצעות המדינה, משאבים אדירים לביטחון ולעלייה, אין היא יכולה להיות בגדר מה שפרנקל מכנה "מדינה מתוקנת" או מדינה נורמלית. אין זה גם מקרה, ששר האוצר לשעבר, דן מרידור, כינה את מדיניות הממשלה, אחרי שזו אימצה, לפני שנה וחצי, את מדיניותו של פרנקל, כמדיניות "אנטי ציונית". אין זה מקרה ששר החוץ לשעבר, דוד לוי, הגדיר את תקציב המדינה ל-98' בשם "תקציב אנטי חברתי".
האינפלציה בישראל איננה אינפלציה של ביקושים אלא אינפלציה מבנית העומדת על חמישה יסודות: הראשון הוא מערכת הצמדות פיננסית בצד הנכסים וההתחייבויות הצמודה ברובה למדד המחירים לצרכן ובחלקה למטבע חוץ. היסוד השנתי הוא מערכת הצמדות בתחום השכר הבנוי על הסכמי תוספת יוקר, הצמדת מיגזרים שונים אלה לאלה, זחילת שכר, פז"ם וקידום באמצעות דרגות. היסוד השלישי הוא העובדה שהמשק הישראלי הוא משק קטן ולא תחרותי מספיק, שיש בו שלטון ללא מצרים למונופולים, דואופולים ואוליגופולים והעדר תרבות צרכנית לוחמנית.
היסוד הרביעי הוא הרגישות והחשיפה הגבוהים שלנו למחירי חומרי הגלם והאנרגיה. בשנות ה-70 וה-80 החמירו משברי האנרגיה את האינפלציה. בשנים האחרונות פועל יסוד זה דווקא להורדת האינפלציה, כל עוד לא מתחולל במשק פיחות מהיר וגבוה. היסוד החמישי הוא מה שהייתי מכנה בשם: "נבואה המגשימה את עצמה". כל העיריות, משרדי הממשלה, החברות והמפעלים מתכננים בסוף השנה את התוכניות הכספיות והעיסקיות שלהם. כולם יוצאים מתוך הנחה, שהאינפלציה תעלה לפחות כמו בשנה שחלפה ומוסיפים כמה אחוזים כדי להיות בטוחים. התוצאה - אינפלציה המגשימה את עצמה.
הטעות הבסיסית של פרנקל, נתניהו וחסידיהם השונים היא האמונה שאת האינפלציה ניתן, וצריך, להכות דרך הביקושים. אני מבקש לומר כאן דבר מרחיק לכת: במדינת ישראל, נכון לתנאים הקיימים בה היום, אינפלציה של %8 בשנה היא למעשה אינפלציה אפס, ולכן אין צורך להילחם בה, להדביר אותה ולשבור אותה.
כל מה שצריך לעשות זה להיזהר שלא תתפרץ, ודאי שאין כל טעם לגרום לאובדן תוצר, לשלם לספקולנטים מיליארדי שקלים על ריבית שקלית ולהכניס את המשק למיתון ואבטלה. זה אולי הלקח האמיתי והחשוב של המשבר הנוכחי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.