יותר סקסי מטבק

הוליווד מאמינה בסרטים כמו "משחק המושבעים" של גארי פלדר. הבידור מהנה, הקצב טוב, הבימוי בוטח והשחקנים משובחים. אילו רק היתה בהם קצת יותר נשמה

"משחק המושבעים" הוא הוליווד במיטבה - בידור טוב ומהנה, משחק מקצועי, בימוי מדויק ובוטח בעצמו, ובעיקר מוסר השכל שאי-אפשר בלעדיו. בסרטים שכאלה, כמו ברומנים של ג'ון גרישם שאחד מהם משמש בסיס לסרט זה, הסדר חוזר על כנו, הנקמה משיגה את יעדה, האיש הרע נענש ואמריקה נושמת לרווחה. עכשיו הסרט כבר נשמע כמו נוסחה חבוטה, אבל הוא לא. להיפך, הוא בחזקת משב-רוח מרענן עליה ועל תת-הנוסחה שבתוכה - דרמת בית-משפט.

עוד ב-1996 גרישם פרסם את הרומן שלו, אבל התסריט נזקק לארבעה כותבים כדי להגיע לידיו של הבמאי גארי פלדר ("סידורים אחרונים בדנוור"). כל התהליך הזה התרחש גם כדי לצמצם את הספר עב-הכרס לסיפור מהודק בן שעתיים קולנועיות ולעשות סדר בדמויות, אחרת היינו הולכים לאיבוד כבר בראשית הצפייה. המון דמויות מתרוצצות בהתחלה, גם העריכה קופצנית, הדיאלוג תמציתי והמצלמה עצבנית. עוברים את זה בשלום, וצולחים את הסרט כולו. בהמשך הוא נרגע, והסיפור יוצא לדרך.

הסרט עוסק בסחר בנשק, שממנו אמריקה ממש סובלת (ראו "באולינג לקולומביין"). גרישם כתב בספרו על טבק, אבל נשק ויריות נראים הרבה יותר סקסיים בקולנוע. כבר בסצנת הפתיחה גבר מסתורי משתולל במשרדי הבורסה, ובין היתר הורג גבר צעיר, כך סתם, משום שהמניות שהיו ליורה איבדו את ערכן.

כעבור שנים, אלמנתו מחליטה לתבוע את סוחרי הנשק שאיפשרו ומאפשרים לכל אדם לרכוש אקדח או רובה. האם יש מקום לתבוע דווקא אותם? על-פי גרישם והסרט, זה לא כל-כך חשוב. בוודאי שהם לא בסדר. אבל הבעיה האמיתית היא דווקא חבר-המושבעים, אותו מוסד דמוקרטי מפואר, גאוותה של אמריקה.

מתברר שמאחורי כל מושבע מסתתר תיק שלם, שחלקו שרצים וחלקו סודות משפחתיים לא-נעימים. אומנם עורכי-הדין, הקטגור מכאן והסנגור מכאן, יכולים לפסול מועמדים שלא נראים להם, אבל הם יכולים לדעת על איזה רקע מראש? או, אז מאחורי עורכי-הדין נמצאים הטיפוסים המפוקפקים - מהוקצעים, ציניקנים וחכמים - שקוראים להם יועצים. אחד מהם, רנקין פיטץ (ג'ין הקמן) נשכר על-ידי סוחרי הנשק ותפקידו למצוא דרך להטות את הכף לטובתם. הוא מצויד בצוות גדול, במכשירי-האזנה ובמצלמות נסתרות, שמעבירים את דיוני בית-המשפט לחדר צדדי, ויש לו גם כמה בריונים שיכולים לעשות עבודה די טובה מחוץ לכותלי בית-המשפט.

מול הקמן ניצב עורך-הדין הישר וונדל קור (דסטין הופמן), שמאמין דווקא בצדק ולא בהטיות שפלות כאלה. וזה עוד כלום. אחד המושבעים, ניק איסטר (ג'ון קיוזאק), שמקובל על שני הצדדים, הוא טיפוס מסתורי שמסוגל להטות את המשפט בהתאם לרצונו. עד כדי כך. השאלה היא לאן הוא מתכוון להוליך את המשפט המתוקשר הזה.

ואז מופיעה האשה. מסתורית, יפה, סקסית ומלאה סודות. זוהי רייצ'ל ווייז הבריטית בדמותה של מרלי, שיש לה כוחות ויכולת שעולים אף על אלו של ג'ין הקמן ואנשיו, על אלו של קיוז'אק המסתורי ועל סוללת עורכי-הדין באשר הם. וזה הרבה, כי מאחורי הקמן, מתברר, יש לא רק קופת שרצים או כמה שלדים בארון, אלא מחסן שלם של פעילות לא חוקית, זוועות ומעשים שהביאו אסונות לא קטנים על רבים וטובים בכל רחבי אמריקה. וכך העלילה הסבוכה מתגלגלת ומגיעה דווקא לפשטות בסופה.

אבל עד אז אי-אפשר לקום מן הכיסא, עד שהרעים ייענשו והצדק יתגלה במלוא תפארתו. הצופים, עד האמריקני המנומנם ביותר, יודעים שמוכרים להם חלום רטוב שמתייבש במהירות עד ליציאה מהקולנוע, ולכן מה שנותר לעשות הוא לשבת בנחת ולראות איך המנגנון המשומן של הוליווד עושה לנו את היום או השעתיים.

כאן נכנס הבידור. ג'ין הקמן, עם שני אוסקרים וקריירה מפוארת, מופיע לראשונה על המסך מול דסטין הופמן, שגם לו שני אוסקרים וקריירה מפוארת עוד יותר. שני האשפים האלה מיטיבים לשחק. משחק קר ומנוכר, אבל מרתק.

הצעירים, ג'ון קיוזאק ורייצ'ל ווייז טובים לא פחות. הדמויות שלהם הרבה יותר עמוקות, והם גם מציעים לצופים הצעירים הזדהות.

האם הסרט הזה ראוי למחמאות נוספות? הוליווד מאמינה בקולנוע הזה, וזו כבר מחמאה מבית. גארי פלדר, שהתברג בעשור האחרון לתעשייה ההוליוודית לאחר סרט מצליח ראשון, ראוי בהחלט למחמאות. הקצב נכון, הצילום מדויק ולא מיופייף אף פעם, והוא מצליח להשתלט על הדמויות הרבות מבלי להחמיץ אף לא אחת מהן. מה שחסר לסרט הזה וגם לדומיו, הוא קצת נשמה. את זה מספקים האירופים, ולא תמיד בהצלחה מסחרית דומה.

"משחק המושבעים" (ארה"ב, 2003). במאי: גארי פלדר, על-פי ספרו של ג'ון גרישם. עם: ג'ון קיוזאק, ג'ין הקמן, דסטין הופמן, רייצ'ל ווייז