לוקחים את הזמן

אלא שלפעמים לא כל הכוכבים נוצצים, ולא כל הפסים ישרים. העיתון "ביזנסוויק" מצייר בגיליונו החדש תמונת-מצב אמריקנית עגומה למדי בתחום הפס הרחב. הצרכן האמריקני, מתברר, גולש באינטרנט "מהיר" איטי פי עשרה עד פי 40(!) מעמיתו הקוריאני. ואלה עוד החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהמצב לא הולך להשתנות בשש השנים הבאות, לכל הפחות.

בקוריאה, וזה בהחלט הרגע להוריק מקנאה, 73% מבתי-האב מחוברים לאינטרנט מהיר. רוב הקוריאנים מסתפקים בחיבור של עד 3 מגה-בייט, תמורת 27 דולר בחודש. ואולם ספקיות התקשורת בקוריאה מאפשרות גם חיבור DSL סילוני, במהירות של 20 מגה-בייט. ביפן יכולים הצרכנים ליהנות מחיבור אינטרנט במהירות גבוהה אף יותר, 26 מגה-בייט, תמורת סכום צנוע למדי של 30 דולר בחודש.

בארצות-הברית, לעומת זאת, מהירות דו-ספרתית במגה-בייטים כמעט לא קיימת. חמור מכך: ספקיות התקשורת שם לא ממהרות לשנות את פני הדברים. מה רע להן להמשיך לגבות כמעט 30 דולר בחודש, תמורת חיבור סמי-סמי-מהיר במהירות של 500 קילו-בייט עד 1 מגה בייט? אז הקוריאני הממוצע יכול להוריד בקלילות סרטים באורך מלא מהאינטרנט. אז מה. שייערב לו.

זו בדיוק הבעיה שתוקעת את האינטרנט המהיר בארצות-הברית: אין עדיין שירותי תוכן מתאימים לעידן הסילוני. ובמילים אחרות: אין סיבה לצאת מביצת ה-3 מגה-בייט.

ברור שיש כאן מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת. הרי עד שהטכנולוגיה לא תיישר קו, שירותי התוכן לא יבואו לנקודת-המפגש הבאה, ולהפך. אלא שארצות-הברית הטכנולוגית היתה שמחה להסתפק במכשול התכנים בלבד. למרבה הצער, האינטרנט המהיר שם נבלם לפי שעה גם, ואולי בעיקר, עקב מכשולי רגולציה - שהופכים את המסע המזורז הזה לבלתי כדאי בעליל לספקיות התקשורת.

בעיה נוספת היא המרחבים האדירים בארצות-הברית, שמנקודת-הראות של ספקיות התקשורת, מטילים ספק גדול על כדאיות השדרוג לאינטרנט ב-20 מגה-בייט ומעלה. בקוריאה, לשם השוואה, אין בעיה כזו: שם מרוכזים 48 מיליון אנשים בשטח צפוף, רובם ככולם בקרבה מיידית לתשתיות תקשורת קיימות.

כאשר מסיטים את המבט כדי לבדוק מה קורה בשוק האינטרנט המהיר הישראלי, מומלץ לקחת נשימה עמוקה: עד שנמצא תחום שבו אנו דומים כל-כך לאמריקנים, מתברר כי הדברים אמורים בנקודת-כאב. גם אצלנו, המחירים יקרים, המהירויות נמוכות, ואין סיבות אמיתיות לשנות את המצב. אין תכנים לעידן המהיר, יש רגולציה מוגזמת, ובעיקר, אין יד עליונה מכוונת שתכריח את השוק לזוז הלאה.

בישראל, ממש כמו בארצות-הברית ובניגוד מוחלט לקוריאה וליפן, האינטרנט המהיר עדיין לא נמצא בסדר-העדיפויות הלאומי. מעטים, אם בכלל, מבינים שמדובר ביותר מסתם גלישה מזורזת, צ'אטים במהירות נסבלת והורדת קובצי וידאו קצרצרים. אינטרנט מהיר אמיתי הוא שינוי מוחלט בהרגלי הצריכה של תעשיות מרכזיות כמו בידור, טלוויזיה, קולנוע, וידאו ו-DVD, מוסיקה, משחקי מחשב, רפואה, חינוך ועוד. הוא גם פותח דלת לעולם חדש ומרתק בתחומי התקשורת העסקית והאישית.

לישראל, בניגוד לארצות-הברית ובדומה לקוריאה וליפן, אין כידוע בעיה של מרחבים גיאוגרפיים וריבוי של אזורים כפריים מרוחקים. כלומר, הדרך פתוחה לשדרוג מהיר יחסית של התשתיות, כך שיאפשרו כאן אינטרנט מהיר באמת, במחירים סבירים. האם זה יקרה בקרוב? כמעט בטוח שלא. קשה לדמיין אותנו רצים עם דגל טכנולוגי, כזה או אחר, לפני האמריקנים. משום-מה, דווקא בסדר לנו ככה. כנראה שכיף לפגר ביחד.