אוסף האיסורים שהציעה קארין ארד לגברי ישראל תחת הכותרת "איך לא לעצבן לנו
את הדגדגן" העניק לה קריירה ומיני סלבריטאות לרגע. "הרי לפניכם המאמר ששינה
את חיי. ממתרפסת עבור טיפים ומגישת מפיות מבעוד מועד למתרפסת עבור 500 שקל
ומגישה טורים. התקדמתי בחיים", ניסתה ארד לשוות לעניין מעט אירוניה בהקדמה
לפרסום מחודש של המניפסט באתר בננות.
מעבר להיותו (או לא) שלההגיג המיתולוגיה הראשונהשל האינטרנט העברי, זוהייתה
בהחלט אחת הפעמיםהראשונות שאישה בישראלשוחחה על הקשר בין ציפורניאצבעות ומין
אנאלי ולאהסתתרה מאחורי פאהומשקפי שמש כהים.
אבל מאז נחוו הרבהאורגזמות באזור גוש דן,והנשים התחילו לדבר עלארוטיקה, סקס
ופורנו.מבחן "ערב חדש" ממחישאת הטרנד המתהווה. לפניכמה שנים לו היו מתבקשיםהתחקירנים
של התוכנית למצוא אישה שתתראיין על מין אופורנו, הם יכלו אולי לפנות לארד או
למרצה מהאוניברסיטה שתדבר על הדיכוי הנשי וההשפלה הקיימת בתחום. היום אותם
תחקירנים יוזמנו לבחור מבין שלל דוברות רהוטות שכותבות על סקס, יוצרות סקס,
מתעסקות בסקס ומדברות עליו בעברית תקנית.
הופתעתי "תמצצי טוב", הוא יורה, וידחק אותו אל פי, תחילה בתנועות קצרות ונחושות
ואחר כך מעמיקות יותר ויותר, עד הענבל והשקדים והגרון. אני יכולה עוד. יש לי
מספיק אוויר.
(מתוך הספר "12 פגישות" מאת מיכל זמיר) לא שהנשים הישראליות חיו בבועה עד היום,
הן תמיד ידעו שסקס מוכר, פשוט עכשיו הן גם התחילו למכור אותו. המיזם האחרון
הבולט ביותר בתחום הוא שלישיית הספרים הארוטיים הנשיים שיצאו בהוצאה לאור החדשה
כתום. אז נכון שכבר לפני יותר משנה ערכה הגר ינאי את "שם יש שושנים" - אנתולוגיה
של סיפורים ארוטיים שכתבו נשים ישראליות, אבל שום דבר לא ישווה לבום התקשורתי
שליווה את ספריהן הארוטיים החדשים של מיכל זמיר ("12 פגישות"), עפרה ריזנפלד
("ג'ני מתעופפת") ויעל נאמן ("שמועות על אהבה").
כל אחת מהסופרות זכתה לכתבה ענקית בעיתון אחר ("7 ימים", "לאשה" ו"העיר", בהתאמה),
כל מדור ביקורת ספרים התנדב לעסוק בהרחבה במטפורות, ואפילו קובי מידן לא התאפק
ואירח בתוכניתו את זמיר ונאמן. האם מדובר רק ביחסי ציבור מהזן המשובח ביותר,
או שמא התופעה מוכיחה את הצמא האדיר שהיה בישראל למין מהזווית הנשית?
"האמת? בהחלט הופתעתי מההתעניינות", מודה הסופרת מיכל זמיר (בתו של ראש המוסד
לשעבר צבי זמיר). "הייתי בטוחה שנזכה לאיזושהי התייחסות, אבל לא שיערתי את
הממדים שלה. חשבתי ששיאה של התגובה תהיה שאילתא בכנסת של שאול יהלום, למרות
שלא ממש כתבנו פורנו לקצב הזיקפה, אבל במקום עוינות גיליתי פתיחות ומוכנות
לשיח על מיניות. כולם אפילו היו מוכנים להתייחס לזה בתור ספרות. ההתייחסות
העניינית הזו הייתה מפתיעה".
- כי זה דווקא נראה ממש מתבקש. כאילו ישבתן וחשבתן: אילו ספרים אפשר להוציא
שיעשו רעש וימכרו המון?
"לא כך נולד הרעיון. לי אין ממש חוש מסחרי. היה לנו צורך לבטא את עצמנו. כל
אחת הגיעה מתוך המניעים שלה, ואני נורא רציתי לכתוב גם על יידיש (גיבורת הספר
אוהבת אהבה עזה את שירת היידיש) וגם על זיונים ולחבר ביניהם. נורא הצחיק אותי
שהדיון בפורנו היה כל כך לא ישראלי. כל הנרטיבים הם לא מכאן, ואני רציתי להרחיב
את הגבולות של השפה המינית. השפה שלנו מצוינת לזיונים. כל חיי הזדיינתי בעברית,
ולא הרגשתי מגבלה לשונית או איזשהו צורך לצעוק 'שנל, שנל'".
- ולא חששת מהסטיגמה? מכך שלא משנה מה תעשי בעתיד, תמיד יגידו שאת זו שכתבה
את הספר הארוטי?
"אני נורא אוהבת אותו, ולכן בכלל לא אכפת לי. מבחינתי, שייחסו לי אותו כל חיי.
גם זה חלק מתהליך ההיפתחות שלי".
זמיר כותבת גם על מין אלים ומודה שסצנה כזו מאת גבר הייתה אולי מתקבלת בעין
פחות סלחנית. "זה כמו שלך מותר להגיד על ההורים שלך דברים, שאם אחרים יגידו
אותם זה הסוף שלהם", היא אומרת.
התעוורתי רונן אלון, הבעלים של אתר הסיפורים הארוטיים "סוכנות ארוטיקה בע"מ"
(www.heberotic.co.il), המכיל כ-5,000 סיפורים מקוריים בעברית, טוען שהסיפורים
של הנשים בהחלט אינם רכים יותר משל הגברים. "נשים כותבות מארוטיקה רכה ועד
פורנוגרפיה קשה, ואפילו חריגים".
- יש בכל זאת הבדל בין הסגנון שלהן לסגנון של הגברים?
"יש פנטזיות מסוימות שנשים כותבות עליהן יותר מאשר גברים. למשל, פנטזיית אונס
או פגישות מזדמנות או פגישות עיוורות, תרתי משמע, כשעוטפים את העיניים. אופי
הכתיבה שלהן הוא קצת יותר עשיר בתיאורי רקע, וגם השפה יותר עשירה. הן יתארו
מה קורה מסביב, בעוד שהגברים יתארו יותר את האקט".
אלון מודה שכשהעלה את האתר לאוויר התפלא לגלות את ההיענות המדהימה של הנשים.
"אני הייתי רגיל לזה שגברים מדברים על סקס, אבל בכל קטגוריה שיש לי נשים כותבות
יותר. זה בערך יחס של 55 מול 45 אחוז לטובת הנשים. כנראה נשים מעדיפות פורנוגרפיה
מילולית, כי הן מדמיינות יותר מגברים. הרי בסיפור, גם אם הוא מפורט, יש מקום
להפעיל את הדמיון יותר מאשר בסרט פורנו".
- ואיך הפופולריות של סיפורי הנשים?
"גבוהה מאוד. מה שנשים כותבות הרבה יותר פופולרי. גברים בוודאי יעדיפו לקרוא
מה שנשים כותבות, אולי כדי לפנטז על הכותבת ולחשוב שהסיפור קרה לה באמת, וגם
נשים יקראו מה שנשים כותבות. זה דומה לפורנוגרפיה, הרי אין סרט כחול בלי אקט
בין שתי נשים, כי שני המינים מוכנים לראות את זה".
השנה, בנות יקרות, אולי תעשו לי טובה ותפסיקו להתחבא? קשה לכן להודות שגם אתן
אוהבות פורנו?
(מתוך "השנה נפסיק לשקר", מאמר של עדי אליה באתר ברכה גולשת) נהניתי עדי אליה,
42, היא "ברכה גולשת" (www.goleshet.com/main.html), המציגה מדריך עברי לסקס,
סמים ורוקנרול ברשת וכותבת טור דומה בעיתון "אנשים". להבדיל מאלון, היא ממש
לא מאמינה שנשים מתחרמנות יותר מפורנוגרפיה מילולית, ואף מגייסת לטובתה את
המדע. "בבית הספר לרפואה של סטנפורד בקליפורניה עשו מחקר", היא מספרת. "חיברו
נבדקות למכשירים שבדקו את קצב הנשימה שלהן, קצב הלב וזרימת הדם לאיברי מין,
והראו להן קטעים מסרטי פורנו. בתוך שתי דקות כולן היו בתקרה. זה כדי לענות
לדעות הקדומות שנשים לא מתחרמנות מפורנו ויזואלי, אלא מסיפורים, מילים או ליטוף
על הראש".
אגף הסקס באתר של אליה מציג מאות מאמרים, רובם - בהתאם למשנתה - מטיפים לצריכת
פורנו. "לפני שבוע הרציתי על כניסת נשים לפורנו", היא מספרת, "והמסר היה שאם
לא ניכנס לזה מהר נגלה שלא עושים את הדברים שאנחנו רוצות לראות. כבר יש מחקרים
של נילסן שמראים ששליש מהגולשים לאתרי סקס הם נשים. בשנות השמונים ניסו פמיניסטיות
שאקליות בחו"ל לעשות גל של סרטים לזוגות ולנשים, וזה לא הצליח. הן התוו את
הדרך מהבחינה האידאולוגית, ואם הגל הזה יוכל להתחיל היום שוב, הוא כבר ימצא
את הלקוחות".
- ומה המצב בארץ?
"התעשייה של הפורנו בישראל כל כך בחיתולים, שאין מה לדבר על הפקות נשיות. דווקא
מכיוון של לסביות, הומואים וסאדו-מאזו יש יותר נכונות. הנשים בארץ קודם כול
צריכות להודות שפורנו עושה להן את זה, אבל הנשים בארץ עדיין חוששות מזעמן של
הפמיניסטיות השחורות שיגידו, 'אתן מקלקלות לנו. עד שיצאנו מהבוץ של האפליה,
אתן דוחפות לנו את הראש לאסלה'".
- נתקלת באופן אישי בתגובות כאלה?
"בהרצאה האחרונה שלי בסלון מזל חלק מהנשים יצאו בהפגנתיות ונזפו בבחורה שהזמינה
אותי. הן אמרו שהסלון אמור להטיף לשחרור האישה, ולא להביא נשים עם דעות כמו
שלי. יש באג אצל נשים שמקשר פורנו עם השפלה, אבל דווקא כשמניחים שאישה לא תעשה
פורנו אלא אם מכוון לה אקדח לרקה, מציגים הנחה לא פמיניסטית - שאנחנו בובות
שלא יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות. ברשת, למשל, דווקא הוובקאם הוא צעד גדול
לשחרור האישה. אישה יכולה לשים מצלמה ולהתפרנס מהגוף שלה בלי סרסור".
- לקח לך זמן להיחשף ולומר שאת "ברכה גולשת". התביישת?
"התחלתי בשם בדוי, והבנתי שיש פה איזושהי סתירה. איך זה שאני מטיפה להפסקת
הבושה, ולא מפרסמת את שמי? אז אמרתי, אני לא מסתירה כלום, ושמתי את שמי באתר.
כל מה שחששתי ממנו לא קרה. לא היה פה טלפון אחד של הטרדה, רק מכתבי אהבה והמון
פרגון. היו כמה חברות שאמרו, מה לך ולזה, אבל עם הזמן הן הפסיקו להגיד. אבל
אני מודה שלנשים באמת יותר קשה להיחשף בתחום הזה. נושא הבושה מרכזי ביותר.
אני לא חושבת שכולן צריכות לצעוק מהגג, 'אנחנו אוהבות פורנו', אבל אפילו בתוך
התא הזוגי אני שומעת המון מנשים שהן מתביישות לראות פורנו עם החבר. הן אפילו
מתביישות להגיד שהן ראו פורנו, כי זה יוצר להן תדמית זולה. מוריד אותן לדרגת
נימפומנית, מזרון, נותנת".
נקשרתי אשמח להעיד על כך שכל יום, כשאני יוצאת לעבודתי, אני מביטה במראה בגאווה
על כך שבחרתי לעסוק בעבודה זו. אני יודעת שלכל אישה שלא עסקה בחייה בזנות קשה
להבין כיצד אני ונשים נוספות רואות את מקור פרנסתנו כדרך לבטא ולפתח את המיניות
שלנו, לעזור ולספק פורקן פיזי ונפשי לגברים הסובלים מדיכוי פטריארכלי. אך הבה
נרד קצת מהעצים ונתייחס להיבטים הכלכליים בלבד של הזנות: אני מעדיפה למכור
את גופי וזמני בשעות נוחות ובתנאים גמישים, ולקבוע את מחיריי, מאשר למכור את
גופי וזמני למכולת או לחנות בגדים, לעבוד בשביל מישהו אחר ולהרוויח סכומים
זעומים בתנאים הקבועים לי מראש.
(ליעד קנטרוביץ', מתוך מכתב שפורסם ב"הארץ", שעליו חתמה "פעילה פמיניסטית וזונה
לכל דבר") עד לפני פחות משנה עבדה ליעד קנטרוביץ', בת 26, כמלכת סאדו. היא
עובדת בתעשיית המין בארצות הברית ובארץ מאז גיל 18, לומדת מגדר באוניברסיטת
תל אביב, ואף שהיום היא כבר לא עובדת בתחום, היא מתעקשת להישאר עם התואר "זונה".
"זונה זה תג", היא מסבירה. "בארצות הברית הנשים משתמשות במונח כדי לא לעשות
הפרדה בין חשפניות, שחקניות פורנו או סתם כאלו שנראות זולות. אישה אחת שעבדה
איתי בענף הסאדו הייתה אומרת, 'אני לא זונה, אני מלכת סאדו', וזה קומם אותי,
כי הרי החברה מבחוץ מתייחסת לכל הנשים בתעשיית המין כאל יצורים רדודים וחולי
חברתי. הרעיון בשימוש העקבי במושג זונה הוא לקחת את השם חזרה ולתת לו דימוי
של כבוד".
- למה הפסקת לעבוד בתחום?
"התעשייה בארץ היא מאוד קשה. רוב הבחורות הישראליות לא מוכנות לעבוד בזנות
בשביל 100 שקל ללקוח. בשביל 300 דולר פלוס טיפים דווקא כן, ולכן הן הולכות
לעבוד בניו יורק. סאדו דורש הרבה משאבים והשקעה. רציתי לעבוד בתור עצמאית,
לקבוע לעצמי את תנאי העבודה, את מי אני מקבלת, וכמה ואיך, אבל כדי שזה יהיה
משתלם כלכלית אני צריכה השקעה כספית ומנטלית. ההון שנדרש בשביל קו הטלפון,
הפרסום והאביזרים היה גדול מדי בשבילי. אחרי שהפסקתי לעבוד בסאדו עבדתי בבתי
זונות בתור פקידה, וכרגע אני לא עובדת בתעשיית המין, אבל אני לא פוסלת את זה
בעתיד. אני צריכה לנוח כי עבדתי הרבה שנים ואני זקנה ותשושה. אם יעלו הצעות
מעניינות אולי אחזור".
קנטרוביץ' פועלת למען הסדרת תנאי עבודה בסיסיים לנשים בתעשיית המין ואחת לשבועיים
היא מפרסמת במקומון הירושלמי "כל העיר" טור ששמו "סקס פוליטי", העוסק בתעשיית
המין ממבט פמיניסטי.
- איך מקבלים את הטור שלך בירושלים השמרנית?
"יש באמת נושאים שמאוד מכעיסים את האנשים. כתבתי, למשל, על נישואים כזנות מונוגמית.
בזנות יש לאישה חופש לשכב עם כל אדם ולקבל כסף פר לקוח, אבל גם הנישואים נעשים
משיקולים של ביטחון כלכלי, וזו כבר זנות לטווח ארוך. הרבה אנשים נפגעו מזה
מאוד, כנראה זה היה רעיון יותר מדי גרנדיוזי".
- אנשים מתפלאים לגלות שיש לתעשיית המין דוברת כל
כך רהוטה?
"התגלית היא לא שיש דוברת רהוטה, אלא שיש בכלל מישהי שמוכנה לדבר בגלוי ולייחס
לעצמה תואר של זונה ולא רואה בזה השפלה, אלא להפך. החשיפה שלי עשתה לי הרבה
נזק מיידי, אבל לטווח הארוך זה עשה משהו טוב. עד אז הדיון בארץ התמקד בצדדים
של בעד ונגד הזנות באופן שיטתי ללא שיתופן של הנשים עצמן. אבל עכשיו זה נהיה
מאוד שיקי לשתף אותן בדיון, כי זה לא יפה לדבר בשמן".
בארצות הברית הייתה קנטרוביץ' פעילה למען זכויות נשים שעבדו בתעשיית המין.
"ואז הגעתי לארץ וראיתי שאף אחד לא מדבר על זה. השיח הפורנוגרפי כולו מתמקד
בכמה שזה גרוע ומזיק לאישה. המשך של גל הפמיניזם של שנות השבעים. לכן התחלתי
לעסוק בנושא ולדבר על זה. כל הנשים האלה, שפעילות במלחמה בסחר בנשים, עושות
את זה מתוך עמדה גזענית ופטרונית כלפי הנשים. הנשים האלה מציגות את עצמן כבאות
ממקום פמיניסטי נאור יותר, בעוד שהנשים שעוסקות בתעשיית המין הן מסכנות, לא
יודעות מה טוב בשבילן, וצריך להציל אותן".
- והרבה פעמים הן באמת מסכנות.
"מין הוא סוג הפרנסה היחיד בעולם שבו נשים מרוויחות יותר כסף מגברים. יותר
מ-90 אחוז מהזונות המהגרות לארץ יודעות שהן באות לעסוק בזנות. הן באות ממדינות
קשות כדי להרוויח כמה גרושים ולחזור. ייתכן שזו האופציה הטובה ביותר מבין שלל
אופציות גרועות, אבל גם זו בחירה. מה שכן, זה שהן ידעו למה הן באו לא אומר
שמותר להעסיק אותן בתנאי עבדות.
"יש המון מקומות אחרים שמשעבדים יותר את הנשים. בסאדו עבדתי עם אישה שהייתה
די מבוגרת, וגם בכלל לא רזה. היא הייתה נורא חמודה ואמפתית, וגם ידעה איך להשתמש
בזה. גברים יכלו להרגיש איתה בנוח ולשתף אותה גם בדברים אחרים. היא עשתה ממש
עבודה טיפולית. בשוק של היום אני לא חושבת שהיא הייתה מוצאת עבודה במקום אחר.
הרי כדי לעבוד בחנות בגדים בתל אביב את צריכה להיראות קולית ומגניבה, וכל זה
בשביל מה, שכר מינימום?"
נהייתי היא יכולה להיניק גן ילדים.
(שלום אסייג לאחר מפגש עם הסקסולוגית לימור בלוקמן, "פנאי פלוס") לימור בלוקמן,
29, היא הסקסולוגית הסלבריטאית החדשה, שבניגוד לזן הסקסולוגיות הקודם לא יוצאת
בהצהרות בנוסח "סרטים כחולים מעוותים את המציאות, הישמרו לנפשותיכם". "אני
לחלוטין בעד פורנו", אומרת בלוקמן. "בכלל, אסור לקבוע למין גבולות".
בלוקמן עובדת מסביב לשעון. היא פרסמה ספר ששמו "300 טיפים לסקס מהנה יותר"
("לקח לי ארבעה ימים לכתוב אותו"), היא משתתפת באופן קבוע בתוכנית של שמוליק
טיאר בערוץ 2, מנהלת שתי קליניקות לייעוץ מיני, עובדת על הדוקטורט ומעבירה
הרצאות למסיבות רווקות ולפורומים שונים (תמורת 500-400 דולר להרצאה). "איך
דווקא אני נהייתי סלבריטי?" היא תוהה.
"אולי כי מי שמייעץ בנושא מין צריך להיראות גם כמו מי שעושה מין".
מצד אחד, בלוקמן טוענת ש"אני פוסלת על הסף דברים שנראים לי סליזיים, כמו ערוץ
אגו. אני מאוד זהירה ופוחדת מה יחשבו עליי", ומצד שני, ממש לא מזיז לה מה אומרים
עליה אנשים כמו שלום אסייג. היא יודעת שיש לה חזה ענקי, ולמען האמת לא אכפת
לה להבליט אותו. הגברים מוזמנים ליהנות, אם זה מה שיעזור לה להעביר את המסרים
הפמיניסטיים שלה. "אני מבינה את חוקי המשחק", היא אומרת. "אמרו לי בתוכנית
של שמוליק לבוא עם חשוף, ומכיוון שאני מרגישה שם כמו בבית, אין לי בעיה עם
זה. גם ביום-יום אני לא בן אדם שמצטנע".
- ובכל זאת, הערות כמו של אסייג לא מעצבנות אותך?
"הן לא מזיזות לי מילימטר. זה חלק מהעניין של הפרסום. אנשים ניגשים אליי ברחוב
ונכנסים לי לחיים. שואלים אותי, 'זה כבד לך?', 'זה אמיתי?', 'אפשר לעזור?'
שנים לקח לי לבנות את ההתמודדות עם זה, והיום החזה שלי הוא נכס שאני רותמת
לטובתי. יש דלתות שזה פותח ויש דלתות שזה סוגר. יש תוכניות בטלוויזיה שהייתי
שמחה להתארח בהן, אבל העורכות שלהן לא רוצות להזמין אותי כי הנוכחות שלי לא
נוחה להן. בכלל, בדרך כלל הנשים הן אלו שקשה להן לפרגן. הייתה עליי כתבה ב'זמנים
מודרניים', שעלתה גם ל-ynet. בתוך שעתיים היו 150 תגובות, 90 אחוז מהן של נשים
מתוסכלות שלא יכולות לשאת את העובדה שאני גם אינטליגנטית, גם חכמה, וגם לא
נראית כמו הצרות שלהן".
לוקקתי You ve got to lick it before you kick it (כיתוב המלווה את עבודתה
של מיכל ברוך במגזין "Forno") מן הסתם, עיתון הפורנו הראשון בישראל שערכה אישה
היה "אלקסיה לאמנות ומין" של האמנית קרן ציטר, תושבת אריאל, שגם כתבה ב"פירמה"
והייתה מפיקה (למעשה, לא כל כך מוצלחת) בעיתון לזמן מה, לאחרונה פרסמה את הספר
"השקיעה של אתמול", וכיום לומדת ויוצרת באמסטרדם.
אבל "Forno" הוא פרויקט מושקע וכרומואי הרבה יותר. במהלך עבודת הגמר שלה בבצלאל,
שהייתה קשורה בסקס של נשים, חיפשה לילך מדר מגזינים פורנוגרפיים לנשים. "לא
מצאתי", היא מספרת, "אז החלטתי להוציא מגזין כזה בעצמי, עם המעצב והעורך הגרפי
אורי אינקס".
מדר היא המו"לית והעורכת של מגזין ושמו "Forno" (מדר: "רציתי להמציא מושג חדש,
וכך אמא שלי מבטאת את המילה פורנו"), העוסק במין ואמנות, שעד עתה נמכר, לדבריה,
ב-1,500 עותקים. "השקעתי בזה את כל חסכונותיי", היא אומרת. "זה קטע עסקי, אם
כי זה מאוד קשה בארץ. אנחנו מפיצים בעצמנו מחנות לחנות, כי עם סטימצקי קשה
לעשות עסקים. אם אתה לא 'הארי פוטר' אתה בבעיה".
המגזין יוצא בגיליונות נושא. "בינתיים יצא גיליון אחד, והוא עסק בלקיקות כוס",
מספרת מדר. "ביקשתי מכל מיני אמנים להציג מה זה אומר בעיניהם. הנושא הבא יהיה
מציצות".
- יש הסבר לכך שלקיקות כוס הוא הנושא הראשון?
"פה מגיע המקום שלי כאישה. זו הפעילות האהובה עליי באופן פרטי, ואין לה כמעט
ביטוי במגזינים פורנוגרפיים. שם מראים בעיקר השפרצות, מציצות וחדירות. זה נושא
שהיה נראה לי חשוב לקדם אותו בתור אישה. המגזינים הפורנוגרפיים הקיימים הרי
לא מעניינים אותי".
- אז את טוענת שאישה יכולה להתחרמן מאמנות?
"מעניין אותי לחרמן את הראש ולא את האיברים, אם כי הייתי שמחה לצרוך מגזינים
פורנוגרפיים אם הם היו פונים אליי".
תרגמתי גם גליה יהב, שהציגה לאחרונה את התערוכה "ויקטוריה" - אוסף עבודות רקמה
המבוססות על צילומי עירום בשחור לבן שפורסמו בספר "1000 Nudes" בהוצאת TASCHEN
- מעוניינת להציג לא סתם אסתטיקה של נשים עירומות, כי אם את "הכלכלה הארוטית
ויחסי הכוח של הארוטיקה".
יהב היא גם זו שתרגמה את "פוסט-פורנו- מודרניסטית, 25 שנותיי כזונת מולטימדיה",
האוטוביוגרפיה של אנני ספרינקל שיצאה השנה לאור בארץ. ספרינקל היא כוכבת פורנו
בעלת תואר דוקטור וכוהנת גדולה של הזנות. "אני ממשיכה לעסוק בתחומי המיניות
ונלהבת מכך יותר מתמיד", כתבה ספרינקל בהקדמה מיוחדת למהדורה העברית. "אז לאלה
שחושבים שכוכבי פורנו וזונות גומרים עם חיים טרגיים ואומללים, זה פשוט לא נכון.
כמה מאיתנו משחקים אותה בענק!"
הקשר של יהב עם ספרינקל החל בשנת 1999, כשהיא הוזמנה לערוך גיליון אחד של "סטודיו".
"ביקשתי מגלעד מלצר לכתוב מאמר על אנני ספרינקל כאמנית גוף פמיניסטית, והצילומים
שליוו את המאמר עשו שערורייה זוטא", היא מספרת. "יו"ר מפעל הפיס, אברהם כץ-עוז,
אמר שזה לא אוונגרד, אלא פרוורסיה אישית, ושצריך לסגור את התקציב ל'סטודיו'.
כך נהייתי מזוהה עם אנני ספרינקל, והציעו לי לתרגם אותה".
- העיסוק הרב של נשים בארוטיקה ובסקס היום משפיע, לדעתך, גם על דפוסי חשיבה
של גברים? האם העובדה שבחורה כמו נגה שחר נבחרה להיות מגישת ערוץ פלייבוי מעידה
על ניצחונן של הנשים?
"צריך להסתכל על זה ממרחק של זמן. כי לכי תדעי אם זה רק קמפיין נורא מוצלח
של פלייבוי לצורכי יחסי ציבור, או שבאמת השתנה איזה טרנד. אני דווקא לא כל
כך אופטימית. זה לא מספיק שנשים יעסקו בארוטיקה, הן צריכות לעסוק בזה מהפן
הביקורתי. כי אם המסרים עדיין מצהירים על סבילות ופיתוי, ואם אישה שמזוהה כמי
שמתעסקת במיניות נחשבת פחות אינטלקטואלית, אז מה זה עוזר לי?"
לא סתם יהב מתייחסת לנשים שמזוהות כמי שמתעסקות במיניות. מאז שנת 1998, שבה
הציגה עבודת וידאו של סצנות אוננות, היא מודה שאנשים רבים זוכרים אותה בתור
"המאוננת". "יש יותר מתוחכמים, שרוצים לשאול איך אני מסתדרת עם הדימוי של המאוננת",
אומרת יהב. "זה מדהים, את עושה מהלך אמנותי שלם, וזוכרים לך רק את ייצוג הגוף.
החברה הישראלית עדיין נורא צבועה. אמנם כולם יושבים ורואים 'סקס והעיר הגדולה'
ו'קוויר בעיר', אבל הם עושים את זה באיזה בנה ביתך פרברי. אנחנו עדיין חברה
שבטית משפחתולוגית. זה נראה נורא טוב בטלוויזיה, רק שלא יגיע לשכונה שלנו".
כתבות
ני"ע
