והשבוע שטרית הצביע בעד

אין כל רע בהחלטת ממשלה המיטיבה עם ציבור שעתידו הכלכלי אינו מובטח, שהפנסיה שלו בצרות ושהוא נלחם על מטה לחמו ועל הישרדותו. אבל יש הרבה רוע וזדון בלהיטיב רק עם ציבור מסוים אחד, מועדף וקרוב לאוליגרכיה השלטונית, שלא מפסיקה להרעיף עליו מתנות. ולא משנה איזו ממשלה זו, הליכוד או העבודה.

החלטת הממשלה, לאפשר בעלות מלאה על הדירות בקיבוצים לתושביהם, היא מבורכת. האופן שבו התקבלה מבורך לא פחות. לא ראינו פקידי אוצר רצים לתקשורת ומספרים כמה זה יעלה לאוצר המדינה, לא ראינו פוליטיקאים מתנגדים ליוזמה, ואפילו הפגנה אחת לא התקיימה.

כדאי וצריך להשוות זאת עם קבלת "חוק הדיור הציבורי" בשנת 1998.

הניסיון לשייך את הדירות הקטנות של החברות עמידר, עמיגור ופרזות לתושביהן, בשכונות ובעיירות הפיתוח, הרעיד את אמות הסיפים. המחשבה שיהיה לבני-זוג קשישים מהקטמונים מה להוריש לילדיהם, אם יקבלו את הדירות בחינם, הוציאה מהשרים, שחלקם החליטו השבוע בנושא הדומה, את גסות הלב החברתית.

פעמיים הגיע "חוק הדיור" למליאת הכנסת, וממשלת נתניהו בשעתו, יחד עם שר האוצר אז, מאיר שטרית, העמידה מול יוזמה זו את כל כוחה הקואליציוני וקבעה כי תמיכה בחוק כמוה כאי-אמון בממשלה כולה.

הצמד נתניהו-שטרית גייס את כל כוחו הפוליטי מול היוזמה "הנוראה" להעביר את הדירות בדיור הציבורי למי שבניגוד לקיבוצניקים שילמו במיטב כספם דמי-שכירות חודשיים, המוערכים בסכום כולל של 9 מיליארד דולר, במשך 50 שנה, והדירות עדיין לא שלהם.

פקידי אוצר רצו מבוהלים לכנסת-ישראל וסיפרו תחת כל מיקרופון רענן, כי הסיפור הזה הולך לעלות לנו מיליארדים רבים, שאין לנו.

שלוש שנים השקיעו ארגונים חברתיים מאמץ אדיר להעביר את חוק הדיור הציבורי בכנסת. מי לא התנגד לו, הממשלה, האוצר, הסוכנות שנציגיה הגדילו לעשות וטענו כי הדיור הציבורי זה בכלל נכס שלהם. כדאי היה לבחון שוב את ההסדר השערורייתי לדעתי, שהוביל בזמנו השר שטרית, להעברת הכסף ששילמו דיירים בעבור דירותיהם (שבנתה חברת עמיגור), יחד עם בונוס שמן מהמדינה, בסך 30 אלף דולר על כל דירה, לסוכנות. שטרית מעביר עד היום המחאה שמנה בת מאות-מיליוני שקלים למשרדי הסוכנות, היישר מעניי אשקלון המצליחים לרכוש את דירתם.

אפילו ש"ס התנגדה ליוזמה, שאין יותר חברתית ממנה, ומשהתקבל החוק ב-19 באוקטובר 1998 הוא נבלם, מאז ועד היום, באמצעות חוק ההסדרים במשק.

כך, חוק הדיור הציבורי, שנולד בהתארגנות של קואליציית ארגונים חברתיים, לא ראה למעשה אור אפילו יום אחד. מאז, הפעילו כאן מבצעים שונים, כמו "מבצע רן כהן", שאיפשר רכישת 15-17 אלף דירות בלבד מתוך כ-110 אלף דירות בדיור הציבורי בישראל.

לעומת זאת, השבוע, אפילו הטרמינולוגיה והשפה הקשורות בהחלטה זו מעוררות מחשבות נוגות באשר לאופן שמחולקים כאן נכסים לאומיים. "החלטת שיוך הדירות", כך פורסמה החלטת הממשלה השבוע. רוצה לומר, כי הדירות הללו שייכות לקבוצה מסוימת וכי מה שעשתה הממשלה הוא לשייך את הנכס לבעליו המוקדמים.

זו טעות לחשוב שיש כאן ניגוד עניינים פוליטי, כאילו ממשלת ימין לא מיטיבה עם הקיבוצים ועם המושבים. החלטה זו מעוגנת באופן ההיסטורי, שבו משרתות ממשלות ישראל את הלובי החקלאי החוצה-מפלגות.

מי שקורא את העיתונות הקיבוצית בשנים האחרונות יכול להיווכח, כי הביקורת הציבורית על ממשלות הימין בעיתונות התנועתית נעצרת בכל הקשור לפעילות הממשלה לקידום מה שנראה בעיניהם ערכי האדמה והשבט.

שירי ההלל ששרים שם לשרון כ"מפא"יניק האחרון" ולאחרונה גם לשר התשתיות, אהוד אולמרט, הם כתב מוסרי מביש למי שהתיימרו פעם לכונן כאן חברה אחרת.

ממשלה הנשענת על מצביעי השכונות ועיירות הפיתוח, שרבים מהם מתגוררים בדירות לא שלהם ושכפי הנראה גם לא יהיו שלהם, מלמדת פרק חשוב על כולנו.

הכותב הוא ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית