הלאה ייסורי המצפון

את הדברים הבאים לא בדיתי מלבי. הם התפרסמו בשבועון "תל-אביב" של "ידיעות אחרונות". השמיע אותם חבר הכנסת אברהם פורז, האיש אשר לו אנחנו חייבים את נוכחותו רבת-החן של יוסף לפיד במערכת הבחירות הנוכחית. פורז, אשר רצה לחזור אל הליברליזם המקורי של "שינוי", מתלונן על התרחקות מרצ ממקורותיה.

באוזני מראיינו, גדי בלום, פורז מתאונן על מה שהוא מכנה "הבעיה": "לאחרונה, התנועה (מרצ) פונה לקהלים חדשים, בעקבות חוק הדיור הציבורי שרן כהן עוסק בו, קהלים מעוטי יכולת - כשהם שוכחים שרוב הקולות שלהם באים מסביון, רמת השרון, צפון תל-אביב, כפר שמריהו. הקהל המבוסס רוצה לראות קודם כול זכויות אזרח ומלחמה עיקשת בכפייה הדתית... מה לעשות, יש הרבה צדק בתחושות האלו".

לפי דעתי, הפיסקה הזו מצדיקה סמינר מחלקתי בכל חוג למדע המדינה. ייתן-נא הקורא את דעתו על הניסוחים. למשל, "הקהל המבוסס רוצה לראות קודם כול זכויות אזרח", בניגוד לזכויות שרן כהן היה רוצה להעניק למעוטי יכולת. לשון אחר, הקהל המבוסס רוצה לראות את זכויות האזרח שלו, זכות המגורים של מעוטי יכולת אינה נכללת בהן.

אבל נניח לסמנטיקה. העיקר הוא המסר, ואצל ח"כ פורז אי אפשר כלל לטעות, מפני שהוא איש ישר, ואין הוא מעמיד פנים. בעיניו, יהודי צפון תל-אביב, מזרח רמת-גן ודרום הרצליה הם אנשים המצביעים בעד פנקס השיקים שלהם. איך יכולה תנועה פוליטית כמו מרצ להעלות על קצה דעתה, שאנשים אמידים ומשכילים, ממשפחות טובות, יהיו מסוגלים להצביע גם לטובת עקרונות של שוויון, מוסר וצדק, אפילו כאשר אינם משרתים בלעדית את האינטרסים המיידיים שלהם?

יש הלצה מפורסמת ושחוקה על יהודי ארה"ב, האומרת שהם "חיים כמו אפיסקופלים ומצביעים כמו פורטוריקנים". זאת אומרת, מצד מעמדם החברתי והכלכלי היהודים שייכים לאליטה האמריקנית (ואין לך קבוצה יותר אליטיסטית מן הכנסייה האפיסקופלית הקטנה, שיש בה פחות משני מיליון בני אדם, אבל ביניהם אפשר למצוא מספר עצום של מקבלי החלטות חשובים). אבל את תמיכתם הפוליטית היהודים נותנים למפלגות או למועמדים התומכים בחלשים, במעוטי היכולת ובמקופחים (כמו, למשל, המהגרים הפורטוריקנים).

ואומנם, במשך עשרות שנים, היהודים נאמנים למפלגה הדמוקרטית, שלפחות חלקים שלה הם שווי-ערך של מרצ. יש רק קבוצת אוכלוסייה אחת בארה"ב המגלה עוד יותר נאמנות לדמוקרטים: השחורים. הפער הכלכלי בין יהודים לשחורים לא היה מבייש שום פער כלכלי ישראלי. ההיגיון הכלכלי היה צריך לחייב יהודים לבחור כמעט פה אחד במועמדים של הימין הרפובליקני, הקוראים לביטול (כן, ביטול) מס ההכנסה.

ב-1984, מס ההכנסה היה הנושא החשוב ביותר בבחירות לנשיאות. רונלד רייגן הוא האיש שאמר, כי רק על גופתו המתה יוכל הקונגרס (הדמוקרטי) להעלות מיסים. הוא היה מקצץ המיסים הגדול ביותר מאז ומעולם, ולוא ניתן לו מבוקשו הוא היה מפרק את חצי הממשלה הפדרלית, ומוריד מיסים עוד יותר. הוא האיש שאמר כי הרבה מבין מחוסרי הבית הם אנשים "המעדיפים לגור מתחת לכיפת השמים". שכה אחיה, כך אמר.

יריבו בשנה ההיא היה וולטר מונדייל, דמוקרט ליברלי מן האסכולה הישנה, מי שעל כמותו אמרו בלגלוג כי הם "ליברלים בעלי לב שותת דם", מקבילה אמריקנית של "שמאלנים יפי-נפש" בישראל. בנאום שנשא לפני ועידת המפלגה הדמוקרטית שמינתה אותו למועמד לנשיאות, מונדייל הכריז, לא פחות ולא יותר, "אני אעלה מיסים". הסיבה היתה לא בלתי סבירה: הגרעון בתקציב הממשלתי התנפח לממדים חסרי תקדים, ורוב הכלכלנים היו משוכנעים בשעתם כי רק העלאת מיסים תפתור את הבעיה.

ליהודי אמריקה לא חסרו ב-1984 בני דמות של ח"כ פורז. רובם היו צעירים יחסית, רהוטים, משכילים, רבי-חן. למה לכם? הם שאלו את יהודי אמריקה. האם לא הגיעה השעה להצביע בעד האינטרסים שלכם? ובכלל, הרי לא היה אי פעם נשיא כל כך לבבי כלפי ישראל וכלפי היהודים כמו רייגן. מדוע לא להצביע בעד רייגן?

ככה, ענו היהודים. ו-%66 מהם הצביעו בעד מרצ, זאת אומרת מונדייל. אולי יותר. פשוט לא נראה להם, ליהודים העשירים והמבוססים האלה, לא נראה להם שמקומם לצד פוליטיקאים חסרי מצפון חברתי, המאמינים שעוני והשפלה הם אופציות לגיטימיות, ושהחברה העשירה בעולם יכולה לסבול מיליוני עניים מרודים, שאין להם אפילו כסף לביטוח רפואי.

רונלד רייגן היה נשיא פופולרי להפליא. בבחירות שבהן היהודים תמכו ברוב עצום במונדייל, רייגן ניצח ב-49 מ-50 המדינות של ארה"ב. היחידה שהצביעה נגדו, ברוב קטן, היתה מינסוטה, מדינת-הבית של מונדייל. רק שתי קבוצות אתניות או גזעיות הצביעו נגד רייגן: השחורים והיהודים.

רונלד רייגן היה איש נעים וחביב וגם רשם הישגים לא מבוטלים, בייחוד בענייני חוץ. אבל הוא גם היה סמלו של מה שהסוציולוגיה העממית קראה "דור האני" (Me Generation). זה היה דור שהאמין כי אין לו צורך להאמין בשום דבר מחוץ לאינטרסים המיידיים שלו. זה היה דור שהתפעם מהצלחות הבורסה הקלות של אמצע שנות ה-80, ואימץ אל לבו את המלים המפורסמות של סוכן בורסה יהודי מפורסם, אייוואן בוסקי, "תאוות-בצע זה דבר טוב".

את רייגן אהבו בין השאר מפני שהוא פטר אנשים מייסורי מצפון. הוא הקל על אנשים להעמיד פנים שדרישה להורדת מיסים, או לביטול מוחלט של מס רווחי הון ("מס הבורסה"), אינן סתם אקטים אנוכיים, אלא הם מרכיבים גאים באידיאולוגיה של "חופש". הוא אפילו נסע פעם למוסקבה, והשווה שם את הביורוקרטיה הסובייטית עם הביורוקרטיה האמריקנית, בחזקת "הכול אותו דבר", כל ביורוקרטיה היא רעה, כל תקציב ממשלתי הוא גניבה מן הציבור, ויוזמה חופשית בלתי-מופרעת היא רצונם המפורש של כתבי הקודש (הלוא פאולוס הקדוש עצמו קידש מלחמה על המיסים הלא-הוגנים של קיסרות רומי).

הנה כי כן, אברהם פורז חוזר ומיילד את "דור האני" על כרי הדשא של כפר שמריהו, ומה מעניינת אותו, או את יוסף לפיד, או את אוריאל רייכמן הבצורת בנגב, או אפילו המים שחקלאי עמק הע'ור בירדן לא יקבלו עכשיו. הוא מתעניין רק בממטרות שלו, ומלמד את ילדי השמנת שאין להם אפילו צורך אסתטי לקנח את שרידי השמנת משפתיהם בסוף הארוחה. לא זו בלבד שאין הם צריכים להתחלק בשמנת, אלא אדרבה, ימצמצו-נא בשפתיהם ויגידו עוד-עוד-עוד. כאשר תסתיים בהצלחה מלחמת הדתות שלהם, ויסופו חרדים מן הארץ, יהיה אפשר גם לוותר על "הא לחמא עניא די אכלו אהבתנא", ובמיוחד על "כל דיכפין ייתי ויכול". מפתקי הקלפי של שינוי-לפיד תצמח לישראל תרבות מטריאליסטית, שהמוסר היחיד אשר ייסר את כליותיה יהיה תוצאה של עודף וויסקי.

אכן, אם ז'בוטינסקי אמר, "בדם ויזע נבנה לנו גזע גאון ונדיב ואכזר", אברהם פורז ויוסף לפיד רשאים לתקן, "בדם ויזע נבנה לנו גזע עם פרוטזה".

אם פורז מדיף ניחוחות רייגן, ראש רשימתו יוסף לפיד הוא כולו פטריק ביוקנן נוטף מחמדים. איך יכולה תנועה ליברלית להעמיד בראשה אדם, שכל הרקורד שלו במשך שנים הוא אנטי-ליברלי לתיאבון. זה האיש אשר הביע את דעתו, כי הגזע השחור נחות מבחינה גנטית (במאמר ב"מעריב", ב-1974). זה האיש אשר קיבל עליו את שליחות הליכוד לבער את השמאל מרשות השידור (ב-1978). זה האיש אשר קרא לגמול לפלסטינים על מכוניות-תופת ברחובות תל-אביב וירושלים באמצעות הצבת מכוניות-תופת ברחובות שכם (בשידור טלוויזיה, ב-1995, אם אינני טועה, ב"פופוליטיקה"). זה האיש אשר התגרה ברב, במהלך שידור טלוויזיה, והכריז כי אין דבר המסב לו יותר עונג מאשר אכילת טריפה.

ליברל? ליברל, אם אינני טועה, הוא איש השוחר חופש לו ולזולתו. ליברל הוא איש שלעולם אינו בטוח שהוא צודק. ליברל הוא איש, שסובלנות עמוקה חרותה על מצחו ועל ליבו. ליברל הוא איש המאזין לא רק מתוך נימוס, אלא מתוך הנאה, מפני שלעולם מתקיים בו הכלל "מכל מלמדי השכלתי", אפילו הוא פרופסור. האומנם נראה בסביבותינו אי פעם איש ליברלי פחות מיוסף לפיד?

שמעתי אותו אומר שהוא היה רוצה להיות שר המשפטים. אכן, מדוע לא. הטלוויזיה חדלה זה כבר לשקף את חיינו, היא יוצרת אותם. הואיל והיא השתלטה על כל מיתחם-הדימויים שלנו, והואיל והלשון שאנחנו מדברים שאולה ממנה, והואיל ואין לנו עוד הכוח לקום מן הכורסה ולכבות אותה - מדוע באמת הטלוויזיה לא תמציא לנו גם פוליטיקאים? מדוע רק יוסף לפיד? כל כתב טלוויזיה יכול היום להתמודד על כהונה ציבורית. ממילא רובם מתנהגים כמו היו מועמדים