ויקטורי ערכה חיפוש בקניות של לקוחה, איזה פיצוי היא תקבל?

בשנת 2017 עבר חוק מוסר תשלומים, שחייב את משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות לשלם לספקים בתוך 30 יום. החוק החריג תשלום על־ידי בתי החולים וקופות החולים, ונקבע כי השרים רשאים לקבוע תקנות שיסדירו זמני תשלום גם לגופים אלה. מאז חלפו 7 שנים, וספקי מערכת הבריאות נותרו בחוץ.

בשנת 2018 עתר איגוד לשכות המסחר, ארגון־הגג של המגזר העסקי החופשי, נגד המצב שנוצר. בעתירה, שהוגשה נגד שרי הכלכלה, האוצר והבריאות, נטען כי ההחרגה יוצרת אפליה בין ספקי משרד הממשלה לספקי הציוד והמכשור הרפואי, המשמשים כ"בנק" של המדינה ומממנים את האשראי שלה.

כך למשל, בשערי צדק נטען כי משלמים לספקים שוטף+180, ברמב"ם שוטף+160, ובמאוחדת שוטף +90. מדובר בעסקים פרטיים, קטנים וגדולים, שמספקים ציוד ומכשור רפואי, בעיקר ביבוא בחו"ל, על כל המסים והעלויות שכרוכים בכך למוסדות הרפואיים.

נטען כי המצב שם את הספקים בעמדת נחיתות מובנית מול מערכת הבריאות, ויוצר לספקים תזרים שלילי בין שלב רכישת הציוד בחו"ל למועד פירעון התשלום.

בנוסף, נטען כי לספקים מוכתבים תנאי תשלום כי אין להם יכולת לוותר על מכירה למוסדות הרפואיים, שלהם מחזורי מכירות של מיליוני שקלים בשנה. העלות של הימנעות מהתקנת התקנות מוערכת על־ידי איגוד לשכות המסחר בכ־4 מיליארד שקל.

לאחר מאבק משפטי שנמשך שש שנים, בשבוע שעבר קבעו השופטים דפנה ברק־ארז, רות רונן וחאלד כבוב כי המדינה נדרשת להשיב מדוע לא הושלמה העבודה ולא נקבעה הוראת תשלומים גם למערכת הבריאות. השופטים לא הביעו עמדתם לגבי תוכן התקנות.

מאז שהוגשה העתירה הגישה המדינה 14 הודעות לבג"ץ, אך לא חלה התקדמות. בדיון שהתקיים החודש הדגישו השופטים, ובראשם השופטת ברק־ארז, את הבעייתיות בגרירת הרגליים מצד המדינה. הם סירבו לקבל את הטענה כי קיימת "מחלוקת בין השרים" כהצדקה לעיכוב המשמעותי בחקיקת התקנות.

את איגוד לשכות המסחר מייצגים עורכי הדין בנימין ברץ וטל רון ממשרד פרל כהן צדק לצר ברץ. את משרדי הממשלה והיועצת המשפטית לממשלה ייצגו עורכי הדין עמרי אפשטיין ופנחס גרוט.

משמעות הפסיקה: בית המשפט העליון דורש מהמדינה להסביר למה היא לא מסדירה את תנאי התשלום גם עבור ספקי מערכת הבריאות.

מספר תיק: 7939/18

עורכת דין ערכה את קניותיה בסניף ויקטורי במבשרת ציון, ולאחר הקנייה נדרשה על־ידי קצין הביטחון להתלוות אליו לבדיקה של הרכישה מול החשבונית ששילמה. בקופה הראשית בדקה הקופאית אם הקניות תואמות לתשלום.

האישה הגישה תביעה קטנה על סך 30 אלף שקל נגד הרשת, בטענה כי מדובר בעיכוב לא חוקי, בלשון הרע ובהתנהגות משפילה.

הרשת טענה בתגובה כי היא מתמודדת עם מכת גניבות, וכי כחלק מההתמודדות, היא מבצעת בדיקות אקראיות של סלי קנייה. נטען כי הייתה זו בדיקה שגרתית שנעשתה באופן מהיר ודיסקרטי, וכי אין בה כדי להשפיל.

הרשם הבכיר יגאל ברק־עופר מבית משפט לתביעות קטנות בירושלים קיבל את התביעה וחייב את ויקטורי לשלם לעורכת הדין 12 אלף שקל פיצוי. נקבע כי הרשת לא הוכיחה כי יש בסופרמרקט שילוט שהביא לידיעת הקונים כי מבצעים בדיקות של סלי קנייה על בסיס מדגמי.

השופט דחה את הטענה כי מדובר באירוע שגרתי ורגיל. מהסרטונים שהציגה ויקטורי עלה כי היו לקוחות שעברו וראו או היו יכולים לראות את הבדיקה. "ברור שבמקרה כזה תחושת ההשפלה היא גדולה ומועצמת, אף אם בפועל מעט אנשים ראו את האירוע או הבינו את מה שמתרחש לנגד עיניהם".

נקבע כי לשון הרע יכול להיות בהתנהגות וגם כאשר קיים פוטנציאל להשפלה. לאור חומרת הפרסום מחד והמספר הנמוך של הצופים הפטנציאליים, נקבע פיצוי של 9,000 שקל.

בנוסף, נקבע כי מדובר בעיכוב שלא כדין. מאחר שהוא נעשה לאחר הרכישה, כאשר המוצרים היו חלק מרכושה של הלקוחה. לכן הבדיקה לא הייתה שונה מחיפוש ברכושו של אדם. נקבע כי לוויקטורי לא היה מקור חוקי המתיר לה לעכב לקוח או לבצע חיפוש ברכושו ללא הסכמתו.

עוד נקבע כי שעה שהרשת לא הוכיחה כי מנעה מהתובעת כדין לשאת את המוצרים שרכשה ולעזוב את הסופרקמרקט - מדובר בעוולת עיכוב שלא כדין, הגם שלזמן קצר. לכן חויבה ויקטורי ב־3,000 שקל נוספים. בנוסף חויבה הרשת לשלם הוצאות משפט בגובה 850 שקל.

משמעות הפסיקה: חנות לא רשאית לעכב לקוחות לחיפוש במוצרים ללא מקור חוקי או קבלת הסכמתם.

מספר תיק: 39585/08/23

זוג שהתגרש חתם על הסכם משמורת משותפת והסכים כי במשך 9 שנים יתגוררו שניהם במרכז ולא יוכלו לעבור למקום מרוחק ללא הסכמת הצד השני. השניים התגוררו במרחק של 10 דקות נסיעה. במהלך השנים ילדה האם שני ילדים נוספים מזוגיות חדשה.

חמש שנים לאחר החתימה על ההסכם, היא ביקשה להעביר את בנה לעיר מרוחקת, כדי שיגדל עם שני אחיו. בעלה לשעבר התנגד. האם פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, וטענה כי המעבר לא יפגע בהסדר עם האב. האב פנה לבית המשפט וביקש צו שיאסור עליה לשנות את המצב הקיים.

השופטת לורן אקוקה בחנה האם חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק סטייה מהוראות ההסכם, והאם העברתו של הקטין היא בטובתו. כל הורה טען כי הוא ההורה המרכזי והדומיננטי בחיי הקטין, ואילו עובדת סוציאלית לסדרי דין, שנפגשה עם כל הצדדים, ציינה כי התוצאה האופטימלית היא להותיר את הילד בסביבה הנוכחית, כלומר בסביבת האב. היא ציינה כי מכיוון שהילד חולק שני בתים באופן שווה, הרי שממילא הוא לא גדל עם שני אחיו בכל ימות השבוע. בפועל, האם העתיקה את מקום מגוריה קודם להחלטת בית המשפט, אך לא העבירה את הבן מבחינת מוסד לימודי.

השופטת קבעה כי אין טעמים המצדיקים לסטות מההסכם. "הנוחיות של האם נסוגה תחת טובת הקטין המסוים שאת עניינו בוחן בית המשפט", ציינה. היא לא שוכנעה כי מעבר לעיר מרוחקת תהיה לטובת הקטין.

נקבע כי נוחות האם לא מצדיקה את שינוי המצב. "בחירתה של האם, גם זו שבעקבותיה הורחב התא המשפחתי הנוכחי שלה, צריכה להיות בחירה מודעת על כל הקשיים הנובעים מכך בקשר של הקטין עם אביו. בבחינת מלוא השיקולים הייתה צריכה להעלות גם את האפשרות של הותרת מרכז החיים של הקטין במקום מגוריו הנוכחי".

נקבע כי הרחבת המשפחה היא אפשרות שאדם יכול לצפותה, ולכן היא לא מצדיקה סטייה מההסכם.

את האב ייצגה עוד ד"ר שרון פרילינג. את האם ייצג עו"ד מיכה אהרוני.

משמעות הפסיקה: במחלוקת בין ההורים לגבי מקום מגורי הילד, תיבחן טובת הקטין. הקמת משפחה חדשה אינה שינוי נסיבות המצדיק סטייה מהסכם קיים.

מספר תיק: 43568/05/22