בין הסכם ממון לבין צו ירושה

שורות אלו בוודאי יעניינו זוגות רבים, אשר בסתר לבם חושבים ומתלבטים לא פעם לגבי השאלה, מה יהיה יום אחרי שבן הזוג ילך לעולמו. האם כדאי לעשות איתו הסכם ממון, או שמא זה רק יפגע ביחסים. לעיתים בן הזוג חושש מלהעלות את עצם הרעיון, שמא העניין יתפרש בעיני בן הזוג השני כפתח לסכסוך וחוסר אמון.

עריכת הסכם ממון בין בני הזוג, אשר מסדיר את חלוקת הנכסים ביניהם, הינה דבר נפוץ בשנים האחרונות, במיוחד בקרב בני זוג אשר אינם נשואים אלא חיים במסגרת של "ידועים בציבור". חוק הירושה התשכ"ה - 1965, מתייחס אל בני זוג כאלו כאל נשואים לצרכי ירושה, ובלבד שאיש מהם אינו נשוי לאחר.

סעיף 55 לחוק הירושה קובע: "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

בהסכמים אלו, בדרך כלל, בני הזוג מציינים, כי הרכוש של כל אחד שייך לו ולשני אין חלק ונחלה בעיזבון של השני לאחר מותו. הסכם מעין זה בא להבטיח לשני הצדדים, שאיש מהם לא צריך לחשוש שמא השני ישתלט לו על הרכוש ועל העיזבון, וכן יש בהסכם זה כדי להפיג מתח מיותר עם צאצאי הצדדים.

במציאות אנו נתקלים בהרבה מאוד מקרים בהם פורץ סכסוך בין יורשי המנוח/ה לבין ידוע/ה בציבור של המנוח/ה, באשר הנותר בחיים מבקש חלק בירושה מכוח סעיף 55 האמור לעיל, ובטענה כי הוא נחשב לבן זוג לכל דבר ועניין בירושה.

לאחרונה הרשם לענייני ירושה בתל-אביב והמרכז נדרש לסוגיה זו, ובהתנגשות החזיתית שבין הוראות הסכם ממון לבין הירושה על-פי חוק הירושה. באותו מקרה למנוח היתה ידועה בציבור, ולפי הסכם ולטענת יורשי המנוח, הידועה בציבור ויתרה על מעמדה כיורשת של נכסי המנוח, ועל כן, לטענתם, יש להשמיט את שמה מצו הירושה, כך שרק ילדי המנוח יהיו "היורשים על-פי דין".

הרשם, יוסף זילביגר, בנתחו סוגיה מעניינת זו, מעמת את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. סעיף זה קובע, כי יורשים על פי דין הם (1) מי שהיה במות המוריש בן זוגו (2) ילדי המוריש וכו'. מכאן שנשאלת השאלה, האם לוויתור של הידועה בציבור, בהסכם ממון, לרשת את נכסי בן זוגה, יש תוקף? השאלה נשאלת כי סעיף 8 לחוק הירושה קובע לכאורה, כי ויתור כזה אינו אפשרי, ולכן הידועה בציבור יכולה להיחשב כאשתו של המנוח מכוח סעיף 55 האמור.

הרשם זילביגר קובע, כי אין סתירה בין הוראות אלו ויש לחתור למצב שהפרשנות שתינתן להוראות של סעיפים שונים באותו חוק, לא יסתרו אלו את אלו אלא ידורו זה לצד זה, כלשון הנשיא אהרון ברק בספרו "פרשנות תכליתית במשפט".

הרשם זילביגר קובע: "הסכם ממון בין בני זוג אינו דן במעמד, בסטאטוס. הוא אינו פוגע במעמדו של פלוני כיורש, הוא קובע את היקף העיזבון, איזה מהנכסים, שלכאורה נחזים כחלק מנכסי עיזבון המנוח, אינם כאלה - הם שייכים לבן הזוג המקבל אותם בנוסף, כיורש, אך זאת לא מכוח היותו יורש אלא מכוח הסכם הממון בין בני הזוג".

לפי קביעה זו, בעוד שצו ירושה קובע מי הם היורשים, כלומר קובע את "מיהות" הירושה, הסכם הממון עוסק בשאלה איזה נכס ייגרע או יתווסף לאותה ירושה.

יש ולא נשאר מאום בירושה, כלומר אין כל נכס בעיזבון, אך אין זה מונע כי לאותו מנוח יהיו יורשים רבים, שלמעשה לא יזכו לנכס כלשהו. כלומר, צו ירושה לחוד והסכם יחסי ממון לחוד. הסכם יחסי ממון נוגע רק להיקף העיזבון ולא נוגע לשאלה מי יהיו יורשי המנוח. את יורשי המנוח קובעות הוראות חוק הירושה. מכאן: "המגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג - 1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק' הינו בגדר "חובות העיזבון" כמופיע בסעיף 104 (א) (4) לחוק הירושה. כחוב העיזבון, וודאי אין הוא חלק מצו ירושה, ואינו מופיע בו".

כלשון הרשם יוסף זילביגר נראה, כי להחלטה זו השלכה מעשית יומיומית לפתרון סכסוכים רבים המתגלעים בין בעלי עניין בעזבונות שונים. האבחנה של הרשם זילביגר מבוססת על כך, כי האיסור האמור בסעיף 8 הינו בנוגע למיהות היורש, כלומר לא ניתן לוותר להיות יורש על פי דין של מאן דהוא. אך ניתן לוותר על נכס כלשהו העתיד להגיע מכוח הירושה, או העתיד להיות בתוך אותו עיזבון.

אי לכך, הרשם זילביגר קבע, כי אכן הידועה בציבור תהיה רשומה כיורשת בצו הירושה, אך במה היא תזכה בירושה הזו ואיך העיזבון יחולק - העניין ייעשה לפי הדין ולפי הסכם הממון. כלומר, ייתכן והיא תהיה יורשת של המנוח, אך לא תירש בפועל כל נכס באשר הסכם ממון הוא סוג של הסכם על נכס עתידי בירושה וככזה הינו תקף.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.