הפרת פרטיות המונית

האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ, בדרישה לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע המנוהל על פי חוק מרשם האוכלוסין ע"י חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס הכנסה, הביטוח הלאומי, רשות השידור, בנק ישראל והבנקים המסחריים. לשיטת העותרת, לשם קבלת מידע יש לנהוג בדרך הקבועה בסעיף 29(ג) לחוק, כלומר הגשת בקשות פרטניות. העתירה הוגשה בשנת 98', פסק הדין ניתן אתמול.

הטענה המשפטית נשענה על הזכות לפרטיות, שמכוח סעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מוכרת היא כזכות יסוד. בהקשר האמור, וכמתחייב מהוראות החוקים הנוגעים בנושא, נעשית הבחנה בין מוסדות ציבוריים (שסמכויות מסוימות הוקנו להם בחקיקה) לבין גופים פרטיים (דוגמת הבנקים הפרטיים).

ונתחיל מהתוצאה הסופית - בכל הנוגע למוסדות ציבוריים, הגיעו שלושת השופטים למסקנה אחידה. לפיה, המדינה חויבה להסדיר בתוך ששה חדשים בצורה מקיפה יותר - בתקנות או בהנחיות מינהליות - את הנגישות של עובדי הציבור למאגרי המידע. במבחנים החוקתיים המקובלים, הגיעו השופטים למסקנה, כי הפרקטיקה שאיננה מגבילה את הגישה למאגר המידע רק לעובדים הזקוקים למידע לצרכי עבודתם, איננה עומדת במבחן הפגיעה הפחותה.

"אף מאמצים הנעשים להבטיח כי מידע יגיע רק לעובדי ציבור הזקוקים לו אינם יכולים לבוא במקום הוראות בתקנות, או למצער, בהנחיות מינהליות", כתבה השופטת (בדימוס) דליה דורנר. "דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות, על ידי צמצום מספר עובדי הציבור הנגישים למידע; על ידי צמצום היקף המידע שנמסר, כך שיועבר רק המידע הדרוש; ועל ידי קביעת היקף המידע בהתחשב בחשיבות התכלית שלשמה הוא נדרש".

בהקשר לחיבור הבנקים למאגר המידע, נחלקו השופטים בדעותיהם. בטרם נסקור להלן את עמדת הרוב (השופטים דורנר וריבלין), נפתח דווקא בסקירת עמדתו המרשימה - והמשכנעת למדיי, צריך לומר - של שופט המיעוט, אשר גרוניס.

הפרקטיקה המוכרת בשם "הסדר השאילתות" מאפשרת לפקידי בנקים לקבל, בחיבור און-ליין, פרטים אישיים אודות הלקוחות באמצעות שאילתות מהמאגר הממוחשב של מרשם האוכלוסין. לטעמו של השופט גרוניס, גם אם נאמר שההסדר הנהוג (הנושא לא מוסדר מפורשות בחקיקה) גורם לפגיעה כלשהי בזכות לפרטיות, המדובר אך בפגיעה קלת-ערך, שאין לבחון אותה לפי פיסקת ההגבלה.

נקודת המוצא לגישה זו פותחת בחובה המוטלת (הגם שבלשון עקיפה) על הבנקים לדרוש מלקוחותיהם להזדהות באמצעות תעודת זהות (סעיף 7 לחוק הלבנת הון וסעיף 11 לחוק השיקים ללא כיסוי). מחוקק המשנה לא הסתפק בכך, וסעיף 3(א)(1) לצו הלבנת הון מחייב את הבנקים לאמת את הפרטים הרשומים בתעודת הזהות עם מרשם האוכלוסין.

השופט גרוניס מרחיב בחשיבותו של החוק לאיסור הלבנת הון במציאות הקיימת. מנגד, מקובל עליו שהבנקים נוהגים על פי פרקטיקה הממזערת מאוד את האפשרות להשתמש שימוש בלתי חוקי ובלתי תכליתי במאגר המידע.

הצו מסמיך את פקידי הבנקים לקבל פרטים מהמאגר על פי בקשות פרטניות; ולא בהתייחס לסתם אנשים, או לקבוצת אנשים, אלא רק לגבי אדם ספציפי, ועל פי מס' תעודת זהות שהוא מציג לפקיד הבנק; הנתונים המועברים לפקיד הבנק הם מוגבלים ומוגדרים (חלק מהפרטים המצויים ממילא בתעודת הזהות). "אין אלה פרטים המצויים בליבת המושג 'צנעת חייו של האדם'", מציין השופט גרוניס.

כמו כן, המידע ניתן לפקיד הבנק לאחר שימוש בכרטיס המגנטי שלו לשם הפעלת מסוף המחשב ולאחר הזנת קוד הזיהוי והסיסמה האישיים שניתנו לו. כל שאילתה מותירה תיעוד במחשבי הבנקים, בדרך המאפשרת מעקב וביקורת על פעולות הפקידים. פקידי הבנק נדרשים לחתום על התחייבות לשמירת סודיות המידע שמגיע אליהם במהלך עבודתם.

"הנה כי כן", מסיים השופט גרוניס, "אף אם הפרקטיקה של חיבור מחשבי הבנקים למאגר מרשם האוכלוסין גורמת לפגיעה מסוימת בפרטיותם של הלקוחות, פגיעה זו לא מוסיפה מאום כמעט על הפגיעה הנגרמת ממילא מן הדרישה להצגת תעודת הזהות".

למקרא עמדתו של השופט גרוניס, נותר רושם, לפיו דעת הרוב מבוססת על דינמיקה "חוקתית" יתירה (דינמיקה שכזו, והתוצאה אליה הגיעו שופטי הרוב, יש להוסיף, עלולה אך לסבך את הנהלים הבנקאיים, ואולי גם להקשות על הלקוחות דווקא). אלא שעמדת השופט גרוניס, כאמור לעיל, לא היתה מקובלת על עמיתיו.

לשיטתם, התימה המוכרת "דין פרוטה כדין מאה" חלה על המבחנים החוקתיים. "מושכלות ראשונים הם, כי ניתן לפגוע בזכויות אדם, ובכללן הזכות לפרטיות, רק אם הפגיעה מקיימת את כל ארבעת היסודות המצטברים הקבועים בפיסקת ההגבלה, לרבות היות הפגיעה בחוק או לפי חוק, מכוח הסמכה מפורשת בו", כתבה השופטת דורנר. "בכך שהפגיעה היא קלה, אין כדי לשחרר מדרישת החוקיות".

והתוצאה העולה מעמדת הרוב היא, שנדרשת חקיקה מפורשת שתסדיר את העברת המידע לבנקים. גם כאן קצבו שופטי הרוב 6 חדשים לכנסת ישראל. *

(בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ. משרד הפנים ואח', פס"ד מיום 10.5.04. השופטים דליה דורנר, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס)