קרן אור

זכייתה של קרן ידעיה, במאית "אור", בפרס "מצלמת הזהב" היא ההישג היוקרתי ביותר של הקולנוע הישראלי אי פעם. גם את "אטש", הסרט הפרו-פלסטיני של תאופיק אבו וואל שזכה בפרס הביקורת, אפשר לצוות להישגים הישראלים. אבל פסטיבל קאן עצמו הסתיים אתמול עם תחושות נוגות ובחירות תמוהות > דן פיינרו, קאן

הזכייה של קרן ידעיה, במאית הסרט "אור", בפרס "מצלמת הזהב", הפרס המוענק לסרט הראשון הטוב ביותר שהוצג השנה בקאן, הוא ללא ספק ההישג היוקרתי ביותר של הקולנוע הישראלי אי-פעם. גם אחרי כל העיטורים והכיבודים שבהם זכה הקולנוע תוצרת הארץ בשנים האחרונות, אין עוררין על כך שקאן הוא מגרש המשחקים המכובד ביותר היום בעולם.

הדרמה המסוגננת והקשה על בת שמנסה לגמול את אמה מן הזנות, הוצגה במסגרת משנית לכאורה, שבוע הביקורת, וידעיה הספיקה להתבשר, עוד לפני טקס הסיום של הפסטיבל, שסרטה זקף לזכותו הישג נוסף: הוא נבחר ע"י קהל צופי המסגרת הזאת לאחד משני הסרטים הפופולריים ביותר בה. "מצלמת הזהב" הגיע כדובדבן שעל הקצפת.

ידעיה, במאית שלא הסתירה מעולם את דעותיה הפוליטיות הנחרצות, ניצלה את ההזדמנות להביע מעל במת ארמון הפסטיבלים את הזדהותה עם המאבק המתנהל בישראל נגד הכיבוש ולהביע את תקוותה שהוא יגיע לקצו בקרוב, כשהקהל באולם וצוות השופטים והמגישים על הבמה מגיבים במחיאות כפיים סוערות. "אני אוהבת את ישראל ואני יודעת שרבים חושבים שם כמוני", היא סיימה כשהיא בקושי עוצרת את דמעות ההתרגשות.

בעיטת קרן

עוד הישג לקולנוע הישראלי נעוץ בסרט אחר שנכלל בשבוע ביקורת וגם הוא זכה לפרס לא מבוטל. "אטש" (צימאון) של תאופיק אבו וואל, המציג משפחה ערבית במשבר כמטפורה לטרגדיה הלאומית של העם הפלסטיני, זכה לפרס היוקרתי של הביקורת הבינלאומית. גם "אור" וגם "אטש" נרשמו כאן כקו-פרודוקציות, הראשונה עם צרפת, השניה עם פלסטין, וזה דורש אולי הבהרה קטנה. במקרה של ידעיה יש אכן השתתפות צרפתית בתקציב, אבל ברוחו, זה סרט ישראלי למהדרין. מבחינת אתרי הצילום, השפה העברית שהוא דובר ושתי השחקניות, רונית אלקבץ ודנה איבגי, המופיעות בו בתפקידים הראשיים. לגבי "אטש", ההשקעה היא ישראלית מהתחלה ועד הסוף, אבל קשה להתכחש לעובדה שהרוח שנושבת בסרט היא בלי שום ספק פלסטינית. שני הסרטים זכו לתמיכת קרן תל אביב לתרבות ע"ש יהושע רבינוביץ, לכאורה הקרן האלטרנטיבית בישראל, זו שצריכה להושיע את מי שלא קיבל את ברכת "קרן הקולנוע הישראלי" הגדולה יותר. אחרי שתי ההצלחות האלה האלטרנטיבה עשויה להפוך לברירה טבעית.

בדקה ה-90

אשר לפרסים אחרים. קודם כל, יצוינו שני המפסידים הגדולים של הפסטיבל, אלה שהובילו עד הרגע האחרון בבורסת ההימורים לפרס הגדול, ויצאו בידיים ריקות. "2046" של וונג קאר וואי, ו"יומני האופנוע" של וולטר סאלס, לא יצאו אפילו כשחצי תאוותם בידם, אפילו לא בתזכורת הם זכו.

הסרט הפופולארי ביותר בפסטיבל, קומדיה רהוטה ומבוצעת היטב בשם "כמו תמונה", נאלצה להסתפק רק בפרס התסריט. אנייס ז'אוי וז'אן-פייר באקרי, זוג נשוי שכותב ומשחק יחד בסרטים שהגברת ז'אוי מביימת, ציפו ליותר מזה. דרך אגב, ז'אוי, יהודיה ממוצא צפון אפריקאי שרבים מבני משפחתה מתגוררים בישראל, לא החמיצה את ההזדמנות, במסיבת העיתונאים שלאחר חלוקת הפרסים, להחמיא לקרן ידעיה על הצהרתה הפוליטית. ושוב לקול מחיאות כפיים סוערות.

מגי צ'ונג ("מצב רוח לאהבה"), השחקנית הבכירה של הונג קונג, קיבלה את פרס השחקנית על תפקידה בסרט צרפתי דווקא, "נקיה מסמים", בו היא מגלמת אלמנה של זמר פופ החייבת להיגמל מסמים כדי להחזיר לעצמה את בנה הקטן. פרס העיר קאן (השני בחשיבותו בפסטיבל), הלך לסרט החביב על נשיא חבר השופטים, קוונטין טרנטינו. הסרט, "חברמן" של פרק צ'ן-ווק הקוריאני, הוא אורגיה בלתי-מרוסנת של אלימות עשויה באנרגטיות עצומה, שבמאי סרטים כמו "ספרות זולה" ו"קיל ביל" לא יכול להיות אדיש לה.

מצעד האיוולת

מכאן והלאה מגיע תור הפרסים התמוהים. טוני גטליף זכה לפרס הבימוי על "גלויות". גם סרט תאילנדי בשם "מחלה טרופית", זכה בפרס צוות השופטים, אבל בשניהם אפשר היה לספור על יד אחת את העיתונאים שנותרו באולם עד סוף ההקרנה. הפרס שנתנו לשחקנית לאירמה הול (מה פתאום עוד פרס לשחקנית?) על תרומתה לסרטם של האחים קואן "לחסל את הליידי" היה הדבר הטוב היחיד שנאמר על הסרט הזה לכל אורך הפסטיבל. ופרס השחקן לילד יפני בן 12, יאגירה יויה, המשתתף בסרט קורע לב בשם "שאיש לא יידע", רומז למצב שבו השופטים רוצים ביקרו של סרט ומגלים שלא נשאר להם שום פרס משמעותי פנוי להובלה. אז מאלתרים.

אשר לדקל הזהב, "פארנהייט 11/9" של מייקל מור, הוא התקבל כמובן בחיבה יתרה ע"י כל השונאים הרבים של הממשל האמריקאי. רק חבל שהתעלמו מן העובדה שהסרט הוא אולי סתירה מצלצלת לג'ורג' וו. בוש, אבל בו זמנית הוא גם בעיטה עזה בכל עיקרי האתיקה של הקולנוע התיעודי, עם המניפולציות הרבות שבאמצעותן הוא מוכר את דעותיו לצופים. מור הנרגש ויתר הפעם על הניסיון העבר העילג מהביקור הקודם שלו בקאן, ולא נאם בצרפתית. הוא העדיף להקדיש את הסרט, באנגלית, לכל קורבנות המלחמה בעיראק תוך כדי נדירת נדר לפיו יעשה הכול כדי שמותם לא יהיה לשווא.

הוועדה המסדרת

מי שרוצה להבין איך מגיעים לפרסים שכאלה, יעיף נא מבט ברשימת השופטים. שמות גדולים, כל אחד בפני עצמו, אבל לא הושקעה הרבה הנדסת אנוש כדי למצוא מחנה משותף לכולם. יושב הראש, טרנטינו, מושך לכיוון אחד, מת על קומיקס וסרטים שנראים כמו קומיקס. השחקנית טילדה סווינטון ("אורלנדו") מכורה לקולנוע ניסיוני. הבמאי נג'רי שאצברג ("הדחליל") חי עדיין על מסורת הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70. הכוכבת הצרפתית עמנואל ביאר ("לב בחורף") מעדיפה איכות אירופית. קתלין טרנר הוותיקה מעדיפה תיאטרון בשנים האחרונות. ויש גם את צואי הארק ("סיפור רפאים סיני"), במאי ומפיק מקברניטי תעשיית סרטי האפקטים המיוחדים בהונג קונג.

כששמים את כל אלה ביחד, כל אחד מושך לכיוון אחר, והתוצאה היא פשרה, שבסוף אף אחד לא מרוצה ממנה. הסיפורים שהסתננו מן הדיונים הסודיים, למרות שהפסטיבל שומר על חשאיותם בקנאות, דיברו על וויכוחים מרים וקולניים, והתוצאות מלמדות שהן היו כאלה. עובדה, אף אחד מן הפרסים לא חולק פה אחד, בהסכמת כל השופטים. והמסקנה מתבקשת.

מעניין שבכל הסיכומים הכלליים שהתפרסמו כבר על מהדורת 2004 של הפסטיבל מסתמנת נטייה מפרגנת משותפת לכל העיתונות המקצועית: החשש כנראה הוא שהגינויים שהטיחה העיתונות המקצועית בפסטיבל לפני שנה יגדעו את הענף ממנו היא יונקת את תגמוליה. השנה הפליגו המדווחים במינוחים מעורפלים על שינויים מסתמנים, על כוונות שטרם התגבשו, על תחושה כללית טובה יותר. כך זה בא לידי ביטוי בכתב. בעל פה, כאשר מדברים עם וותיקים במקצוע, הרושם שונה.

נכון, השנה לא היו קטסטרופות שהרתיחו את דמם, אבל לעומת זאת לא מצאו אפילו סרט אחד לרפואה מכל אלה שהוצגו בתחרות שבאמת חימם להם את הלב.

ויש לנו גם מקרן חדש

התגובות שמגיעות משוק הסרטים, דומות להפליא. סך כל העסקאות שנקשרו השנה, אומרים כולם, היה גבוה מן העבר, אבל לא נמצא ולו להיט בטוח אחד ששום מפיץ המכבד את עצמו לא יהיה מוכן לוותר עליו.

עד כמה גדול מחזור העיסקאות השנה לעומת השנה שעברה? את זה כבר קשה לדעת. ראשית, משום שבתעשיית הקולנוע החשדנית, איש לא נוקב במספרים, ושנית משום שבקאן רק מתחילים, ברוב המקרים, משא ומתן שיסתיים הרבה יותר מאוחר.

שני הסרטים האחרונים של המסגרת הרשמית היו שניהם ביוגרפיות, ושניהם רעים במיוחד: "חייו ומותו של פיטר סלרס" ו"De-Lovely" (על חיי המלחין קול פורטר). ובכל זאת, ביום האחרון בא פיצוי מלא ומרנין לכל הסובלים. במסגרת סידרת שחזורים דיגיטליים של סרטים קלאסיים, הציגה חברת MK2 הצרפתית, גרסה משופצת וחדישה ל"גנרל" של באסטר קיטון, כשתזמורת סימפונית יושבת מתחת למסך ומספקת ליווי מופלא לאחת הקומדיות הגדולות ביותר שנעשו בכל הזמנים. זה קרה כשג'ו היסאישי, מלחינו הקבוע של הבמאי היפני טאקשי קיטאנו, ניצח על פס הקול החדש שהוא כתב לסרט. במשך כל הפסטיבל כולו לא נשמעו ולו פעם אחת תשואות רמות וממושכות שכאלה. דרך אגב, סינמטק תל אביב הוא הקליינט הראשון בעולם שרכש את המקרן הדיגיטלי המשוכלל שבו השתמשו להקרנת הסרט בפסטיבל. וגם זאת ידיעה משמחת בסיכום הישראלי המוצלח של הפסטיבל. *

צרו איתנו קשר *5988