ההסכם לא מחזיק מים

את ההחלטה לייבא מים מטורקיה קיבל רה"מ הקודם, אהוד ברק, על רקע שנות הבצורת הרבות שפקדו את המשק, אך גם במסגרת הרצון לשפר את היחסים עם מדינה שיש לה השפעה איזורית כה גדולה. ממשלת טורקיה אף היא הסבירה את רצונה לייצא מים לישראל ולשאר מדינות האזור לא רק כאקט כלכלי, אלא כחלק משאיפתה לתרום לשלום במזרח התיכון. כדי להגשים שאיפה זו הקימה ממשלת טורקיה מתקן לייצוא מים בעלות של יותר ממיליון דולר.

באפריל 2000 הודיעה ועדת שרים לענייני כלכלה על כוונתה לפעול לייבוא מים מטורקיה. במאי 2001 פרסם משרד האוצר מכרז לייבוא מים. בנובמבר 2001 הוגשו שתי הצעות על-ידי חברת סטנה השבדית, וחברת אנטליה הטורקית, אך שתיהן נפסלו על-ידי החשב הכללי.

למרות פסילת המכרז, המשיכה הממשלה לדבוק בעמדתה שיש צורך לייבא מים מטורקיה, לא רק כדי למלא את המאגרים הריקים, אלא במטרה ליצור מצב של רכישות גומלין בין המדינות.

על הפרק עמדו פרויקטים גדולים ובהם השבחת טנקים טורקיים על-ידי התעשייה הצבאית בעלות של 600 מיליון דולר, ופרויקט השקיה בחבל הגאפ במזרח טורקיה, בעלות של 740 מיליון שקל, שהובטח לחברות ישראליות. פרויקט המים היה אמור לספק את רכש הגומלין הישראלי.

לאחר פרסום מכרזי ההתפלה הבינה הממשלה שייבוא מים מטורקיה אינו כלכלי, ולכן ניסתה להציע לטורקים פיצוי כספי, אך הם דחו את ההצעה. בתגובה הודיע ראש הממשלה, אריאל שרון, שהוא תומך בעיסקה. כדי להוכיח רצינות נסע מנכ"ל המשרד, אביגדור יצחקי, לטורקיה בראש משלחת אנשי עסקים, שהתבקשו להציע הצעות לייבוא המים, אך בפועל שום הצעה טרם התקבלה.

בעקבות חתימת המנכ"לים במארס 2004 הודיעו 5 חברות בינלאומיות מתכוונות להתמודד על המכרז לייבוא המים. הן אף הציעו לבנות מכליות חדשות ולהפחית את מחיר ההובלה ב-15%. ככל הידוע, לפי שעה לא פנה שום גורם ישראלי לחברות, ולא פתח איתן במו"מ.